תוכן עניינים:
המפגש עם ילדיי לאחר שילדה אותם היו שיאי האימהות. אחרי שביצעתי את הנס הפיזי של דחיקת תינוק מגופי, ללא פגע, הייתי בלגן של רגשות כשהחזקתי את התינוק שלי בפעם הראשונה. כן, הייתה אהבה, אבל היו גם כל כך הרבה דברים אחרים שהרגשתי, ולא את כולם איפה שאפשר לתאר את מה שהם "חמים ומטושטשים".
גם אם לא היה גל של הורמונים שמתרחשים סביב המערכת שלי במהלך הלידה, החזקת הילוד שלי עדיין הייתה מעוררת ממני מגוון רגשות. זו חוויה צורמת: דקה אחת את בהריון, והרגע הבא את אמא של מישהו ושהוא עירום ובוכה וצריך את כל הדברים. באותן שניות ראשונות של אימהות הייתי מרוצה ומומה.
למרבה המזל, הלם של הימצאותי בעולם החיצון, והכניס את בכורי לטרנס, כשהיא מונחת בזרועותי, נתן לה מבט כזה של סקרנות - כזה שרציתי לספק באופן מיידי. הבעתה טבעה את הסיבה שבעלי ואני רצינו להפוך להורים: לא יכולנו לחכות להראות לה את העולם ולראות אותה נדהמת אתנו כמדריכים שלה.
לא היה שום שכר גדול יותר לפחד והכאב שעברתי בלידה מאשר להניח את הילוד הבריא בזרועותיי. אהבתי אותה מייד, אבל גם חוויתי המון רגשות אחרים שאיש לא הזהיר אותי עליהם:
הלם
הילד הראשון שלי נולד בערב, מכיוון שלא הייתי בחדר התאוששות פרטי, בעלי לא יכול היה להישאר איתי. הוא נאלץ לעזוב ברגע שהעבירו אותי לשם. לא רק שהייתי עצבני מהלילה הראשון שלי, לבד, כאמא, אלא שעיצבן אותי שהוא נאלץ לחזור הביתה, להתקלח, ולישון במיטת המלכה שלנו לבד. הבת שלי הובאה אליי כל כמה שעות לינוק, וזה מה שרציתי, אבל כשהיא לא הייתה מפסיקה לבכות כל הלילה כשניסיתי להאכיל אותה, זה פשוט חיבר את התרעומת שחשתי כלפי בעלי.
אידיוטיות
כולם בחדר הלידה ההוא ידעו מה הם עושים. ובכן, כולם חוץ ממני. לפחות ככה זה הרגיש. הרופא והאחיות והצוות מעבירים תינוקות למחייתם, כך שהם רואים הרבה אמהות ראשונות כמוני בכל יום. אמא זו הפעם הראשונה הרגישה מעט חסרת מושג.
לא משנה כמה קראתי על הלידה, או שנלמדנו בשיעור לידה וסיירנו לפני כן בבית החולים. הכל היה חדש לגמרי והרגשתי, ובכן, טיפש. אני יודע שלא צפויים לעשות יותר מאשר לנסות להאכיל את התינוקת החדשה הזו, להחזיק אותה ולספור את כל אצבעות רגליה. אבל מעולם לא עשיתי דבר כזה בעבר, וזה לא כאילו הכל בא באופן טבעי מייד.
תודעה עצמית
GIPHYהאם חלוק בית החולים הזה גרם לי להראות עירומה ? מעולם לא ידעתי מתי הדבר הזה נפתח. הלוואי שהם ייצרו שמלות ידידותיות להנקה. הייתי צריך ללבוש את הבגד לאחור כדי לקבל גישה לציצים שלי, או להחליק אותה מכתפי ומטה עד המותניים שלי כדי להאכיל את הילוד שלי. אני רואה מדוע נשים רבות בוחרות ללדת לידות בית: את יכולה ללבוש כל מה שבא לך. ביומיים ההם שהייתי בבית חולים הרגשתי כל כך חשוף, אפילו עם החלוק שלי מעלי.
תקווה
ככל שחלפו כמה דקות עם התינוק שלי בזרועותיי, הכל התחיל להרגיש מוכר ונכון. היא הייתה שייכת לי. הייתי אמא שלה, ולא התכוונתי להתעסק בזה. לא יכולתי להפסיק להסתכל על פניה הקטנים והמרוחים. עיניה הגדולות הסתובבו בחדר, לא ממוקדות, פונות לצלילי קולי. אצבעותיה השחוקניות התכרבלו מעלי והרגשתי את חום גופה הצרור בזרועותיי הברוכות IV. אימהות הייתה אפשרית. זה היה בידי. התינוקת שלי הייתה כאן, והיא הייתה בסדר, והייתי בסדר, וממה דאגתי כל כך?
