תוכן עניינים:
- הם עודדו אותי לקבל עזרה
- הם אמרו לי שתרופות לא היו האויב
- הם שיתפו את החוויות שלהם
- הם הכינו לי אוכל
- הם עזרו לי עם הילדים שלי
- הם גרמו לי לעזוב את הבית ולא היו מקבלים תשובה
- הם הגיעו כשלא יכולתי לסבול לצאת
- הם הקשיבו ללא שיפוט
- הם נכנסו
- הם נשארו חברים שלי, אפילו כשהייתי נורא
דיכאון לאחר לידה (PPD) הפך את חיי לבלתי נסבלים. בתקופה שהייתי אמורה להיות מעל הירח בקשר לתינוק החדש שלי, הייתי הכל מלבד. למרבה המזל היו לא מעט דברים מועילים שחברי עשו כשיש לי PPD שעשו את כל ההבדל.
למרות כל ההתרגשות מללדת תינוק חדש, אחרי שנולדתי ילדתי הרגשתי כל כך לבד ומבודד. בעלי לשעבר עכשיו לא היה תומך. הימים הראשונים היו מלאים באתגרים: קשיי הנקה, צהבת שזה עתה נולדה ושינה לאימא. נותרתי לבדי להתאושש מלידה ולטפל בתינוק חדש ופעוט בן 3, בזמן שבעלי נסע לדרך עם חבר. הייתי עצוב וחרד כל הזמן ולא יכולתי לישון, גם כשהילדים ישנו. הייתי בוכה שעות, דואגת לילדיי, והייתי משוכנעת שאני אמא רעה בגלל שהרגשתי כמו שעשיתי.
ואז יום אחד, אמרתי למישהו. לא רק שהיא לא שפטה אותי, היא אמרה לי כמה מילים קסומות, שמשנות את הכל. "גם אני." היא אמרה לי שיש לה PPD ושילוב של תרופות וטיפול עשה את ההבדל העצום. היא אמרה לי שאני לא לבד. היא עודדה אותי לספר למיילדת שלי ולקבל עזרה, ואמרה שאם הם לא יקשיבו, היא תתקשר אליהם ותתן להם פיסת דעתה. העליתי את הדאגות שלי בפגישה שלי לאחר הלידה, קיבלתי עזרה ועכשיו חולק את החוויות שלי בכל הזדמנות שיש לי.
בכל פעם שאני שומע שאמא חדשה מרגישה בדיכאון או חרדה, אני מנסה לעשות את הדברים שחברי עשו בשבילי כדי לעזור לי לעבור PPD, וזה עשה את כל ההבדל:
הם עודדו אותי לקבל עזרה
לבקש עזרה זה ממש ממש קשה לי. התרבות שלנו מעניקה עצמאות ואת הרעיון הבולש * שאם אתה עובד ממש קשה, תמיד תצליח. לבקש עזרה מרגיש כמו הודאה שאתה לא מספיק טוב.
לקח חבר שלא מוכן לקבל את התירוצים שלי, שיש לו מותג עידוד מיוחד, כדי לגרום לי להודות בפני המיילדת שלי שהכל לא מושלם בעורף. המיילדת שלי עשתה איתי בדיקת דיכאון אחרי לידה ואמרה לי שהיא שוקלת לאשפז אותי בבית החולים. קודש ש * ט. לפעמים החברים הכי טובים הם אלה שלא נותנים לך להתחמק מההתעלמות מהבעיות שלך.
הם אמרו לי שתרופות לא היו האויב
לפני שאובחנתי כחולה ב- PPD, מעולם לא לקחתי אנטי דיכאון בעבר. התביישתי כל כך. הרגשתי שנכשלתי. עם זאת, כשפתחתי סוף סוף לקבוצת החברים שלי (כולל אמהות אחרות ואנשי מקצוע מצליחים) לגבי ה- PPD שלי והם התחילו לרשום את התרופות שעבדו עבורם, הייתי מרוצה.
אני זוכר חבר אחד שאמר, "אם היה לך סוכרת והרופא שלך קבע אינסולין, היית לוקח את זה, נכון?" כמובן. מחלות נפשיות יכולות ואף דורשות תרופות.
הם שיתפו את החוויות שלהם
בהתחלה הייתי ממש פרטי לגבי ה- PPD שלי. המשכתי לחשוב שחברי לא יבינו או שישפוטו אותי או יחשבו שמשהו לא בסדר איתי. זה היה כל כך רחוק מהאמת.
הפזמון המהדהד במעגל ידידי היה "גם אני", ושמיעת סיפוריהם גרמה לי להרגיש פחות לבד. עכשיו, אני משתף את הסיפור שלי כל הזמן. אני לא מתבייש. יש לי עזרה ל- PPD, וגם אתה יכול.
הם הכינו לי אוכל
ה- PPD שלי גרם לי לא מוטיבציה לעשות הרבה יותר מאשר לקום מהמיטה, ובימים מסוימים אפילו לא עשיתי זאת. לא הייתה לי אנרגיה לעזוב את הבית ופשוט רציתי להתכרבל עם התינוק שלי ולצפות בטופ שף. (לא שיש משהו לא בסדר בלהתרברב עם התינוק שלך ולצפות בטופ שף, כי לא.).
עם זאת, כאשר חוסר המוטיבציה שלי פירושו שלא אכלתי, חברי נכנסו פנימה ודאגו שאדע שאם לא אעשה טיפול עצמי טוב, הם היו שם עם עוגיות ותוצרת בית.
הם עזרו לי עם הילדים שלי
בחלק מהימים הייתי זקוקה למישהו שיחזיק את התינוק כדי שאוכל להתקלח או לשחק עם הפעוטה שלי בת 3 או כדי שאוכל לישון. החברים שלי לקחו משמרות ודאגו שיהיה לי סט ידיים נוסף ושאני לא צריך לבדר אותם כשהם הגיעו.
אפילו היו לי כמה חברים שיסיעו את בתי למעון יום וממנו, ולקחו אותה למסיבות יום הולדת ותאריכי משחק. במילים אחרות, יש לי את החברים הכי טובים.
הם גרמו לי לעזוב את הבית ולא היו מקבלים תשובה
קצת התפלשות זה דבר רגיל, אבל אחרי כמה ימים רבים מדי של לא עזבתי את הבית התחלתי לנבול כמו חמנית ללא שמש. החברים שלי דאגו שאני תמיד הוזמנתי לחופשות ליל הבנות או לפדיקור בשבת בבוקר, ומדי פעם, הם הגיעו ולקחו אותי איתם לרכיבה, בכל מקרה.
הם הגיעו כשלא יכולתי לסבול לצאת
ואז, כמובן, היו ימים שלא ישנתי, התקלחתי או החלפתי מהפיג'מה שלי וממש חשתי מבוהלת מהמחשבה לצאת. החברים שלי התקרבו, ניקו את הבית שלי, הכינו פופקורן, והלבישו את הרפתקות בנות או Drop Dead Gorgeous, כך שאצליח לצחוק.
הם הקשיבו ללא שיפוט
במשך הכי הרבה זמן, כל כך פחדתי לספר למישהו שאני סובל מדיכאון אחרי לידה. הייתי בטוח שאיש לא רצה לשמוע על איך אני נכשל בחיי ה"מושלמים "לכאורה.
אני אגיד לך סוד: חייו של איש אינם מושלמים, גם אם הם נראים ככה בפייסבוק ובאינסטגרם. החברים האמיתיים שלי הקשיבו ללא שיפוטיות, גם אם הם עשו בחירות הורות שונות משלי. חברה אחת הייתה המעודדת הכי תומכת שהיו לי לשילוב עם הבן שלי, למרות שהיא הייתה תומכת ההנקה הגדולה ביותר שהכרתי. למדתי ממנה כל כך הרבה על חברות והורות במהלך אותם חודשים ראשונים.
הם נכנסו
כשלא יצאתי ממאורת הדובים שלי במשך כמה ימים, החברים שלי היו עושים צ'ק-אין ומוודאים שאני בסדר, ושאני יודע שאני לא לבד. יש לי עדיין כמה מההערות והטקסטים האלה ארבע שנים אחר כך, וקוראת אותם כשאני רוצה לבכות מכוערת.
הם נשארו חברים שלי, אפילו כשהייתי נורא
לא תמיד קיבלתי עזרה וייעוץ ידידותי. בחלק מהימים לא עניתי לשיחות הטלפון, הטקסטים או ההזמנות לבלות. החברים האמיתיים שלי דבקו איתי, גם כשלא הייתי חבר נהדר. הם הביאו לי את היין והפאי האהובים עלי ליום ההולדת שלי, גם אחרי שהתמקמתי לגמרי משלהם. הם ידעו שדיכאון הוא הבעיה, לא אני.
כשיצאתי סוף סוף מהפקעת, הייתי שם בשבילם. חברים אמיתיים דבקים זה בזה ועוזרים זה לזה, במיוחד כאשר האויב חזק כמו PPD.
