עד כה ההיריון לא היה החוויה האהובה עלי. למען האמת, כאשר מסתכלים אחורה על כל כך הרבה מרגעי החיים הגדולים שלי או על החלטות שמשנות חיים, הריון, מבחינתי, נופל לתחתית הרשימה שלי "הייתי לגמרי עושה שוב, בלי שאלות". עברתי הריון קשה, אימתני, מחריד. אבל בכל פעם שביטאתי את רגשותי פחות מההתלהבות כלפי 40+ שבועות של הריון, ואמרתי באופן לא -ולוגי ששנאתי להיות בהריון, איש לא האמין לי.
אולי זה בגלל שהפכה לאם ארוזה כסוף הכל, להיות כל הקיום הנשי המקובל על החברה. הורות נדחפת כל כך ללא בושה על נשים - על ידי הפשטת נשים מזכויות הפוריות שלהן או על ידי אינסוף לשאול מתי כל אישה נשואה, או רווקה, או אולי שמחה ובהחלט מעט יציבה כלכלית, מתכננת להוליד - שמי שלא רוצה להיות הורים, מהססים להפוך להורים, או שאינם נהנים מכל נחרצות מכל שנייה של הורות, גורמים לחוש מום. אולי פשוט לא ייתכן שאנשים מסוימים האמינו לי כשאמרתי שאני לא אוהב שאדם אחר משתלט על גופי; שאני אוהב לשלוט באדם שלי וכי כשישה אחרת מתקשרת ליריות הרגשתי חוסר אונים.
אולי זה בגלל שהייתי פנטסטי להסתיר את הפחד המוחץ שלי. הגעתי מבית מתעלל, גדלתי עם הורה רעיל, וחששתי מוות שמעגל ההתעללות שהתרגלתי אליו יביא לידי ביטוי בפוטנציאל שלי, ומתברר שילד בעתיד. הכרתי את הסטטיסטיקה - אלה האומרים שילדי אלימות במשפחה נוטים פי שלושה לחזור על המחזור בבגרות - והדמויות האלה הפציצו את מוחי הפסימי שכבר נטש פזיזות. ובכל זאת, הכרחתי חיוך ושפשפתי את בטני ההרה והייתי "נרגש" מהעתיד ומהסיכוי לעשות הורות "נכון", גם אם לא הייתי לגמרי משוכנע שאוכל. ההריון שלי הרגיש כמו משחק אמיתי להפליא של רולטה רוסית: אולי אהיה האמא המושלמת לבני, אבל אולי נועדתי להסתיים כמו ההורה הרעיל שלי: פוגע, שנאה והסיבה שבגלל ילדיי לעתיד ייגמר עד שביליתי את שנות בגרותן בהרגשה מוחלטת, בכאב, לבד.
חייכתי והתחלתי לצלם תמונות של יולדות והעמדתי פנים כאילו זה אני אחר, בחיים אחרים; אישה שלא התכווצה כשמישהו עשה מהלך פתאומי, ואישה שלא נבהלה כשמישהו התקרב יותר מדי מאחוריה.
אולי זה בגלל שאנשים שכחו שהייתי קורבן לתקיפה מינית, ואובדן השליטה המלאה בגוף נראה מוזר, אם לא באופן בלתי נסלח, מוכר. רציתי לאהוב את הבעיטות והשיהוקים ואפילו את כאבי הגב - מכיוון שכולם מעידים על הריון בריא עם תינוק בריא שמתנועע וצומח ומתכונן לחיים מחוץ לרחם - אבל לא הצלחתי. לא לגמרי, בכל מקרה. היכולת ליהנות מאובדן השליטה נלקחה ממני כשמישהו כפה את עצמו מעלי ואילץ אותי מהדלת ואילץ אותי לסבול את תאוותם המגעילה. אבל חייכתי והצטלמתי לתמונות יולדות והעמדתי פנים כאילו זה אני אחר, בחיים אחרים; אישה שלא התכווצה כשמישהו עשה מהלך פתאומי, ואישה שלא נבהלה כשמישהו התקרב יותר מדי מאחוריה.
הייתי צריך לשאת בתוכי חיים ומוות בתוכי, בו זמנית, ובכל בעיטה ובאגרוף ושיהוק שהרגשתי - אחרי 19 שבועות - הגיעה התזכורת החגיגית שיש עוד קבוצה של בעיטות ואגרופים ושיהוקים שלא אחוש לעולם.
אולי זה בגלל שאחרי 19 שבועות, בן זוגי ואני איבדנו את אחד מבנינו התאומים, אך התמזל מזלנו שנולד בן נוסף להישאר בריא ובת קיימא ובסופו של דבר ילד בריא. אמרו לנו שזה "לא נורא" וזה "יכול להיות יותר גרוע" ולמרות שזה היה נורא ולא יכול היה להחמיר - במיוחד לאלו שאיבדו את התינוק האחד והיחיד שלהם - הם גם הציגו את הכאב המוחץ שלנו וייסורים ובלבול. ערכנו תוכניות לשני תינוקות. היו לנו שני נשאים ושתי עריסות ושתי מערכות ילדים. היינו צריכים לסבול את הייסורים של לידת תינוק שהיה חי ותינוק שלא היה. הייתי צריך לשאת בתוכי חיים ומוות בתוכי, בו זמנית, ובכל בעיטה ובאגרוף ושיהוק שהרגשתי - אחרי 19 שבועות - הגיעה התזכורת החגיגית שיש עוד קבוצה של בעיטות ואגרופים ושיהוקים שלא אחוש לעולם.
אולי זה בגלל שעשיתי את כל מה שהייתי "אמור לעשות". היו לי תמונות של היולדות והתקלחתי במקלחת התינוקות ועדכנתי את כולם כיצד ההריון שלי הולך. ניסיתי ככל יכולתי לאמץ את מצבי הנוכחי - בלי קשר לכאב או לא צפוי או סתם לא נוח זה - למרות שהרגשתי לא בטוח ופחדתי. רציתי שכולם מסביבי ירגישו כל כך בטוחים בהריון שלי שהחללתי את רגשותיי של כאב, ייסורים, אובדן, פחד וספק. העמדתי פנים כאילו אני מחויב, כל הזמן אומר לכולם שאני "כנה" כשאמרתי שאני שונא להיות בהריון.
התגעגעתי להיות מסוגל להשמיע איך אני מרגיש, מתי ואיך ולמה הרגשתי כל מה שאני מרגיש, מבלי שזה תרם להורמונים או לחרדה לפני הלידה או ל"חוויות הריון רגילות "או כל מה שזה היה ברגע שיכול היה לשמש כדי להמעיט בערך הדאגות האמיתיות, מאוד תקפות שלי.
או אולי, פשוט אולי, זה בגלל שפשוט לא אהבתי להיות בהריון. חוויתי מחלת בוקר בלתי נלאה (שבאמת נמשכה יום ולילה, עד השליש השלישי שלי), סיבוכים בהריון, אובדן הרסני והרגשתי אי נוחות מוחלטת לחלוטין בתהליך גידול התינוק. התגעגעתי לקרוא לצילומים כשזה הגיע לגופי; התגעגעתי להרגשה כאילו הכרתי את גופי; התגעגעתי לעבור כל יום ויום בלי שאדם זר יגע בבטני או שאל שאלות לא ראויות.
אבל בעיקר, התגעגעתי למאמינים. התגעגעתי להיות מסוגל להשמיע איך אני מרגיש, מתי ואיך ולמה הרגשתי כל מה שאני מרגיש, מבלי שזה תרם להורמונים או לחרדה לפני הלידה או ל"חוויות הריון רגילות "או כל מה שזה היה ברגע שיכול היה לשמש כדי להמעיט בערך הדאגות האמיתיות, מאוד תקפות שלי.
לא כולם אוהבים להיות בהריון. למעשה, ישנן כמויות רבות של נשים שלא מספרות את התהליך. זה לא גורם להם לבטל נשים, או לאמהות רעות, ובוודאי שזה לא גורם להן מקרי סל הורמונליים. לא, מה שזה גורם להן נשים הזקוקות לתמיכה והבנה - כל הדברים שלא קיבלתי כשאמרתי ששנאתי להיות בהריון.
