תוכן עניינים:
בפעם הראשונה שחיברתי את עצמי למשאבת שד, חשבתי שהמכניקה של זה עומדת להיות האתגר. לא הבנתי שזה בעצם בלתי אפשרי אם אתה לא רוכש את הבוסטייר המחזיק את הבקבוקים לציצים שלך. לא ידעתי שאפילו עם הבוסיה, התהליך תופס את הידיים שלך לגמרי. לא ידעתי אם אוכל להכין מספיק חלב בכדי להתמיד בילד שלי הגדל, מה גם שהייתי צריך ללכת לישון מאוחר ולהתעורר מוקדם כדי לשאוב מספיק, אבל אמרו לי ששינה מספקת חשובה לשמירה על האספקה שלי.
בניגוד לרוב הנשים שהניקו, כמעט שאמתי לשאוב. לא תכננתי את זה ככה. מכיוון שהילד שלי ירד במשקל בקצב מהיר בשבוע הראשון לחייה, הוצע לי שאשאב אותה ותאכיל אותה בבקבוק כדי שנדע בדיוק כמה היא מקבלת. הייתי מאכיל אותה חמש דקות על כל ציר למליטה, ואז הולך לשאוב בזמן שבן זוגי סיים את ההאכלה. מכיוון שאנחנו זוג מאותו המין, זה הגיוני עוד יותר: השאיבה שלי אפשרה לילד שלנו להתחבר באופן שווה לשנינו, או לפחות, זו הייתה תיאוריית ההפעלה שלי באותה תקופה. עשינו את זה ככה עד שהפסקתי אחרי 5 וחצי חודשים.
כפי שהתברר, המכניקה של ייצור חלב לילד שלי לא הייתה הנושא הגדול ביותר שעמדתי איתו. מצאתי כיצד למקסם את האספקה שלי בכדי להתמיד בתיאבון הגובר של ילדתי. החלק הקשה בהרבה היה הצורך לבלות חצי שעה או שעה כל ארבע שעות מחוברות למכונה, לא להיות קשורים לילד שלי או לחיי. והחלק הקשה מכולם היה התמודדות עם התעלמות לכאורה של כל אחד אחר כמה קשה זה היה, וכמה כלוב זה גרם לי להרגיש. לא פחדתי לספר לאנשים בחיי כמה זה יונק (שום משחק מילים לא התכוון), וכך עשיתי, אבל זה פשוט גרם לי להרגיש יותר גרוע, במיוחד כשנתקלתי באמהות אחרות שנראו כאילו הלכו בזה לגמרי; אין זיעה, רק חלק מהעסקה. הדרך היחידה שאני יכול להסביר עד כמה נראו החוויות שלהם באופן שונה בהשוואה לחוויות שלי היא שהם או יותר אנשים חסרי אנוכיות ממני (אפשרות חזקה) או שאולי אנשים סביבם התקשו ולא אמרו חלק מה דברים אבסורדיים שאנשים אומרים בפועל לנשים ששאבות. להלן כמה מהציבור שזכה ללהיטים הגדולים ביותר:
"אין לנו שקע בחינם"
אה כן. הרעיון ששאיבה היא הזדמנות למשימות רב-משימות. הנה המציאות: אני יכול לעבוד בזמן שאני שואב אם יש לי שולחן בגובה המתאים בדיוק ביחס לגופי וציצים כאלה שאוכל להושיט את זרועותיי סביב הצינורות ולהשתמש במקלדת שלי מבלי לנגב בבקבוקים התלויים מהציצים שלי. אני יכול לעבוד אם החלב שלי מספיק מספיק כדי שלא אצטרך לסירוג כל ציצית בשתי הידיים כדי לבטא את כל החלב. (איזה שימוש משונה במילה "אקספרס". אין שום דבר "אקספרס" בעניין, וההתחברות למכונה לבד חמש פעמים ביום הרגישה כמו פחות או יותר את הביטוי העצמי שלי.) או שאני יכול לעבוד. אם אפשר לעשות את כל זה בטלפון שלי, בהפסקות הקצרות אני לוקח מעיסוי הציצים.
אחרת, לא, אני לא יכול. עלי לקחת בין שעה לשעתיים מיום העבודה שלי ולבצע את כל עבודתי בזמן שנותר.
"אם אתה לא באמת מתחייב לזה, התינוק יצטרך לקבל נוסחה"
אני זה שמחובר למשאבת שד כמו פרה חלב - הייתי אומר שאני מחויב. עכשיו אני צריך שתתחייב לתמוך בי, הרבה יותר מכך אני זקוק לך להיות מחויב למצב יחיד של האכלה שהוא, למעשה, לא הדרך היחידה להזין את הילד בצורה מספקת. תינוקות שהוזנו בפורמולה מסתדרים בסדר, וכך גם תינוקות אשר יונקים בעיקרם ומשלימים אותם עם פורמולה. אתה יודע מה רע לילד? אם שמרגישה לכודה מוחלטת וללא צורך בתרבות המקדמת הנקה בכל מחיר. אני עושה את החלק שלי. אתה עושה את שלך.
"ניסית הבעת יד?"
בפעם הבאה שמישהו ישאל אותי את זה, מוטב היה לדבר על סוג של ריקוד אינדונזי. תראה, אם עשית את העבודה הזו עבורך, אתה גיבור. אני רציני. צפיתי בסרטוני היוטיוב כאשר האספקה שלי לא קיצצה אותו, ניסיתי לסחוט בידיים שלי חלב נוסף מהציצים שלי. אחרי עשר דקות היו כמו ארבע טיפות בכוס. אני לא יודע איך הנשים המאוד מרשימות והסבלניות האלה עושות את זה. ובכנות, אחרי כל המאמץ שהשקתי לשאוב, עצם ההצעה לכך הרגישה כמו חישוק נוסף שקפץ לעבור עליו. מתי זה יספיק?
מה שלא קיבלתי זה שיכולתי לפרוש מוקדם, וזה היה בסדר. עם זאת עשיתי את זה, זה היה מספיק. מה שאין מספיק זה חמלה והבנה כלפי נשים המנסות להאכיל את ילדיהן ויש להן גם חיים, או הכרה בכך שרצון בשתיהן אינו רק ראוי אלא אולי המטרה החשובה ביותר.
