7 סיבות לכך שלעולם אסור להגיב על משקלו של ילד להורה (או למישהו, בעצם)

אם יש דבר אחד שהייתי הכי קשה להימנע מלדבר עליו באופן שלילי כשאני בסביבת ילדיי, זה דימוי גוף ומשקל. זה אולי משהו שאתה אפילו לא חושב עליו, אבל בעיות דימוי גוף אצל ילדים יכולות להתחיל מוקדם. כעת, כשהיא בגן, בתי נעשתה לאחרונה מודעת לעצמה כדי להתחיל בתהליך ההשוואה שכל הילדים עוברים, אבל בתי החורגת היא נערה - היא בשלה שהמחשבות המזיקות האלה יתגנבו למוח הקטן והמדהים שלה. אני מנסה לערוך את דרכי המיטיבה העצמית באופן טבעי להתייחס לגופי כבר שנים, בעיקר לטובתה (וכמובן, לטובתי).

מדוע זה חשוב לי כל כך? מכיוון שגדלתי והאזנתי לאמא שלי מדברת על כמה משקל שהיא צריכה להוריד, או איך היא שנאה את ירכיה. כשהייתי צעירה לא הבנתי למה היא חושבת את הדברים האלה על עצמה, וככל שהתבגרתי, הסתכלתי עליה ואז הסתכלתי עלי וחשבתי שאולי גם אני לא נמדד.

כשהייתי בת 13 הייתי דיאטה.

לקח לי שנים לבנות לעצמי הלך רוח בריא, מאושר וחיובי. הרגשתי נהדר במשך מספר שנים טובות, ואז נכנסתי להריון. אוקיי, הפעם הראשונה לא הייתה כל כך גרועה מבחינת הרגשתי לגבי גופי, למרות שזה פחות קשור לכך שאני בעצם נמצא במקום טוב יותר לגבי הדברים האלה, ויותר מזה שעשיתי "קפצתי בחזרה "עם קצת פעילות גופנית ואכילה זהירה. ההריון השני שלי, עם זאת, הותיר אותי מרגיש נורא. שנאתי את גופי בזמן שהייתי בהריון, ואני נאבקתי בשנאת גופי מאז שילדתי. זה היה קשה, ואני עובד על זה (כן, טיפול!), אבל תן לי להגיד לך, אני לא רוצה שהבת שלי תספוג שום דבר מזה. אני יודע מקרוב איזה תפקיד חשוב השקפותיה של האם על גופה שלה בחייה של ילדיה.

אני יודע שכולנו מנסים נואשות לא לשפוט הורים אחרים על פי בחירתם (אני בהחלט עושה זאת, לפחות), אבל דאגה יכולה לפעמים לטשטש את הקו שנמנע בדרך כלל ממעבר. עם זאת, כשמדובר בילדים משלכם, כל כך שווה להקפיד על האופן שבו אתם מדברים על גופכם ועל שלהם. אבל כשמדובר בילדים של אנשים אחרים, זה קו שלא שווה לעבור בכלל, מסיבות כה רבות.

זה לא עניינך

אני יודע. קשה לשמור את הדאגות שלך לעצמך לפעמים. אבל בכנות, הערות למישהו על משקלו של הילד דומה לי לגלות שהמשפחה שלנו ישנה יחד וסיפרה לי על הסטטיסטיקה של תמותת תינוקות כשחולקים מיטה עם מבוגר. תודה אבל לא תודה. סביר להניח שאתה לא נותן לאף אחד מידע שאין לו כבר, ואתה רק מתייחס לביקורת שהם לא צריכים.

יכולה להיות סוגיה גדולה יותר שאינך יודע עליה

כשלמדתי בבית הספר בכיתה, היה ילד בכיתה שלי עודף משקל. הוא היה היחיד שגודל הכיתה שלנו, ולכן הילדים צחקו לו ללא הרף. נחש מה? בכיתה ו 'הוא סוף סוף גילה שיש לו חור בלב, והטיפול התרופתי בו הוא גרם גרם לעלייה במשקל. אתה יכול לדמיין את סוג המפלצות לחלוטין שהרגשנו כשגילינו את זה.

עם ילדים של אנשים אחרים, במקרה הטוב להעיר על המשקל שלהם, זורק את שני הסנטים שלכם למקום בו אין צורך. במקרה הגרוע, זה יכול להוסיף עלבון לפגיעה כואבת מאוד כבר.

ההורה של הילד עשוי כבר לעבוד עליו

ברצינות, זה לא מדע טילים. רוב ההורים די מרמזים כשמדובר בדפוסי האכילה של ילדיהם. וכפי הנקודה שלמעלה, יתכן שיש בזה יותר מאשר סתם לאכול טוב או לא. כך או כך, אינכם ההורה של הילד ההוא, לכן לא תפקידכם להחזיק את כל המידע ולהחליט כיצד לשמור על הילד הבריא. כשאתה מתחיל להעיר הערות ו"הצעות ", כל מה שאתה עושה בפועל הוא לא לרמוז באופן עדין כי ההורה של הילד אינו מסוגל מספיק, או מספיק חכם, או לעבוד מספיק קשה כדי לעשות את הדברים הטובים ביותר עבור הילד שלהם - אין ממש מעליב להורה מזה.

אפילו כשאתה מעיר על כמה ילד זעיר אתה עלול להכות עצב עם ההורה

אני מדבר מניסיון בנושא זה. ביליתי את רוב השנה וחצי הראשונות מחייה של הבת שלי וחששתי שהיא לא עולה מספיק במשקל. בדקנו אותה לכל דבר תחת השמש, החל מסיסטיק פיברוזיס ועד מחלת צליאק. התברר שזה סתם הגודל הטבעי שלה, אבל כל החרדה הזו עדיין חוזרת וציפה כשמישהו מזכיר אותה שהיא קטנה.

ברצינות, זה לא העסק הארור שלך

אם הייתי מוצאת את עצמי מדברת עם הורה אחר על המשקל של חברתה של הבת שלי, הייתי באמת צריכה לשתות כוס של סתום-לעזאזל. אין אף אחד בתרחיש הזה שיעזור לו לפטפט עליו כצד שלישי.

הורים הולכים להרגיש שנשפטים, ולא חשוב מה הכוונה שלך

הנה העניין: בכל פעם שמישהו מזכיר כמה הבת שלי קטנטנה, אני מרגיש צורך לרשום את כל המאכלים שהיא אוכלת. אני מבין שאותו אדם לא בהכרח שופט את ההורות שלי, אבל אני מרגיש שנשפט קצת אותו דבר. וזה לילד שהוא קטן מהרגיל. תאר לעצמך עד כמה יכול להיות הורה לילד גדול מהרגיל להתגונן? הנקודה: רק מכיוון שהכוונה שלך לא לשפוט לא אומרת שהמעשים שלך ממילא לא מבצעים את המשימה בהצלחה.