אמהות של 9 פעמים העניקה לי את החוויות הכי מדהימות בחיי

כשנולד בני, הופצצתי מייד עם רשימת הדברים לכאורה הבלתי נגמרת שרציתי לתת לו. רציתי לספק אהבה ללא תנאי, כל מה שהוא יכול היה אי פעם להזדקק, כל מה שלא יכולתי להביא כילד בעצמי, ותמיכה ללא גבולות. מעט ידעתי, כמובן, שהוא ייתן לי כל כך הרבה דברים פשוט על ידי כך שהוא יאפשר לי להיות גם אמא שלו. למעשה, הפעמים בהן האימהות העניקה לי את החוויות המדהימות ביותר בחיי הן הוכחה חיובית לכך שכשמדובר במערכת היחסים שלי עם בני, מדובר בפיצול של 50/50 של נתינה ולקיחה. הוא מספק לי כמה שיותר רגעים מדהימים שאני מקווה שאספק לו. הוא מלמד אותי בתדירות גבוהה כמו שאני מלמד אותו.

אז כן, כל זה יישמע כמו מושב התרברבות ארוך וחסר בושה. עם זאת אני בטוח שעלי להתנצל, באיזו תדירות אמהות נשענות לאחור ומפרסמות את כל הדברים המדהימים שעברו או השיגו? כלומר, בכנות. מתי בפעם האחרונה אתה, קורא יקר, נשבת לאחור וכתבת רשימה של כל הדברים שעשית, המקומות שבהם היית, הדברים שהשגת, והרגעים ששנו את חייך מאז שהבאת הילד שלך לעולם? כל כך קל להפגיז ולהכביד על ידי האחריות של האימהות, או פשוט לאבד את הראייה של כמה אתה עושה, לא רק לילדיך אלא לעצמך.

ובכן, ברוח זו אני סוף סוף מתיישב ומכתוב כמה חוויות מדהימות שהאמהות העניקה לי. בין אם הבן שלי פשוט קיים בעולמי, או העבודה שביצעתי כתוצאה מהיותי אימא והרגש תחושת מטרה מחודשת, אני לא בטוח שהייתי מקבל את כל מה שאני נהנה עכשיו לו זה לא בשביל בחירה להפוך לאמא.

כאשר הבאתי בן אדם נוסף לעולם

באדיבות דניאלה קמפואמור

זאת אומרת, אני מניח שנוכל באותה מידה להתחיל ברגע שהפכתי לאמא, ופשוט כמה מדהים היה הרגע הזה. אמנם אני לא ביישנית מהעובדה שבאמת לא אהבתי את ההיריון ולא הייתי אוהד את כל הדברים המתכווצים - כל שעתיים - מרגישים עז-כאב-פוקינג-וקקי, אין כמו להביא עוד דבר בן אנוש לעולם. הייתי מותש, לא נוח לי והייתי פוחדת ממוחי הארור, אבל זה באמת היה רגע מדהים שלעולם לא אשכח.

כשהייתי מקושר עם נשים, לא הייתי יודע אחרת

אני לא יכול לשקר: הייתי אחת מאותן נשים חסרות הבנה ללא ילדים, לפני שהפכתי לאמא. זה לא שהייתי גס רוח להורים בציבור, או אפילו שלא אהבתי ילדים במיוחד, פשוט לא רציתי אף אחד משלי ולא ממש ראיתי את הפיתוי של האימהות. אהבתי את חיי כמו שהיו, ואהבתי לבלות עם נשים אחרות ללא ילדים שהיו ממוקדות יותר בקריירה שלהן מאשר במספר מושבי המכוניות התינוקות שהיו להם בגב המכוניות שלהם.

עם זאת, כל זה השתנה כשהפכתי לאמא. בעוד אני עדיין אוהבת ומוקירה את חברויותיי עם נשים נטולות ילדים (החבר הכי טוב שלי וחבר הנפש המוחלט שלי לא רוצה ולעולם לא ילדו ילדים), האימהות אילצה אותי לחשוב מחוץ לקופסה, לפגוש אנשים חדשים שאולי לא היו לי אחרת הנאה מפגישה, וליצור חברויות חדשות. הנשים שפגשתי בגלל שאני אמא הן באמת מדהימות, ושינו את חיי לטובה. לא יהיה לי שום דרך אחרת.

כשהיא התחדשה לאקטיביזם שלי

באדיבות דניאלה קמפואמור

ההפכה לאם הפכה אותי לבחירה עוד יותר, ושלטה בי שריפה שאולי התעמעמה בזכות הזמן והתשישות. ברגע שבני נולד ידעתי שיש לי מטרה גדולה ממני, וזה לא היה סתם להיות אמא שלו. רציתי להפוך את העולם למקום טוב יותר לכולם, בני כולל, ובעיקר לנשים שאולי אין להם גישה לטיפול רבייה, הפלות בטוחות, חוקיות, במחיר סביר או אמצעי מניעה.

בני עשה את זה. נוכחותו בעולם, וההיריון והלידה שהביאו אותו לעולם, היו תזכורת ענקית כי אין להכריח אף אחד לאמהות. הריון לא אמור להיות עונש ואמהות לא צריכה להיות תוצאה. הכל צריך להיות בחירה. אז התחלתי לכתוב ולעבוד וסיימתי לובי בוושינגטון הבירה בשתי הזדמנויות נפרדות, פגשתי את גיבורי ונשיא מגמת ההורות המתוכננת, ססיל ריצ'רדס, והתנדבתי במרפאות ההורות המתוכננת ובמקלטים חבוטים. בכל מה שאני עושה אני זוכר שאני מציב דוגמא ושהבן שלי שם לב.

כשהוא נתן לי כוח להתקדם בקריירה שלי …

כמובן, יש המון נשים מצליחות ללא ילדים שאינן צריכות להוליד כדי להתקדם בקריירה שלהן ולהיות מוצלחות כפי שהתכוונו להיות. למען האמת, אני לא כל כך בטוח שאם לא היה לי את הבן שלי, לא הייתי "מצליח" כמו שאני עכשיו.

עם זאת, הנוכחות של בני בחיי מיקדה אותי מחדש. לא רק שרציתי להיות מסוגל לספק לו, אני (אנוכי, אני בטוח) רציתי להוכיח שאנשים טועים. אתה יודע, האנשים שאמרו לי שבעצם "החיים שלי נגמרו" ברגע שהיה לי ילד. אני אישה שהחליטה ללדת תינוק. זה לא גזר דין מוות, זו בחירת חיים. ידעתי שעדיין אוכל להיות סופר ועורך מצליח, אז זה מי שהתכוונתי להיות. זה מי שאני עכשיו.

… והביא אותי לעיר אחרת ברחבי הארץ

באדיבות דניאלה קמפואמור

גדלתי בנהר הנשר, אלסקה, עיירה קטנה יחסית מחוץ לאנקורג '. מאז שהייתי קטן חלמתי לחיות ולכתוב בעיר ניו יורק. עם זאת, בהיותו כה רחוק (פשוטו כמשמעו בקצה הנגדי של המדינה), החלום הזה נראה בלתי סביר אם לא בלתי אפשרי.

ואז, בני נולד.

לפתע, ואחרי שעשה מעשה מיסוי כמו הלידה של בן אדם, שום דבר לא היה בלתי אפשרי. שנה אחרי שנולד בני, קיבלתי משרה בעריכה במשרה מלאה בעיר ניו יורק. ארזתי את משפחתי, נסעתי ברחבי הארץ והתמקמתי בביתנו החדש; הבית שתמיד ידעתי שאני רוצה, אבל לא בהכרח האמנתי שיכולתי להגיע או אפילו ראוי. זו הייתה תחושה מדהימה, טס לשדה התעופה הבינלאומי של ג'ון קנדי ​​ורואה את קו הרקיע של העיר מחוץ לחלון המטוס הזעיר. אני לא אבקר בעיר ניו יורק, הייתי גר שם. לא הייתי מראה לבני מקום חדש, אני אכיר לו את הבית החדש שלו. זה היה נפלא וכל מה שאי פעם רציתי.

כשנסענו כך שבנו יכול היה "לראות את העולם"

כן, הבאנו את בננו לכמה מקומות די מדהימים לטובתו. שוב, הילד רק בן שנתיים. הוא לא בהכרח יזכור את התקופה בה נסע לבניין האימפריה סטייט או לאי אליס או להר ראשמור או לחופי סן דייגו. כמשפחה בת שלוש, היינו בכל כך הרבה מקומות וחווינו כל כך הרבה דברים שונים, ובעוד שלא הייתי צריך להביא ילד לילד, הוא בהחלט נתן לנו סיבה לצאת מאזור הנוחות שלנו ראה את העולם (או לפחות לעת עתה, חלקים אחרים במדינה).

אנו מתכננים להתמודד עם אירופה בהמשך, ואנחנו לא יכולים לחכות.

כשחברותיי האחרות הפכו לאמהות, גם כן

באדיבות דניאלה קמפואמור

אמנם לא יכולתי לסבול את דרכי ההיריון (כזו שהייתה מלאת סיבוכים ואובדן תאומים בגיל 19 שבועות), זו הייתה שמחה מוחלטת לראות את חברתי הטובה עוברת הריון בערך באותה תקופה. החוויות שלנו היו שונות להפליא, ובאופן שקשר אותנו. יכולתי להישען עליה על עצה, היא הצליחה להתערב איתי ושנינו עברנו את השינוי המדהים הזה בידיעה שאנחנו לא לגמרי לבד.

היינו חברים גדולים לפני שנולדו התינוקות שלנו, אל תבינו אותי לא נכון, אבל האימהות שינתה את החברות שלנו בצורה שרק יצקה אותה.

כשהתחלתי לכתוב על האמהות בכנות

כמה דברים די מדהימים התרחשו כשהתחלתי להיפתח ולכתוב על אימהות ממקום אמיתי, ולא מפוח. נשים ברחבי הארץ (ואפילו באזורים מסוימים בעולם) שליחו אותי או שלחו אותי בדוא"ל והתחילו לשתף את הסיפורים שלהן. פתאום הרגשתי מחובר לזרים גמורים, פחות לבד, והבנתי יותר ממה שהרגשתי בעבר.

אמור מה תרצו לגבי #mommywars, וכן, הם אמיתיים והם הגרועים ביותר, אבל לפעמים האימהות יכולה לחבר אותך לאנשים שנמצאים במרחק של אלפי מיילים משם, ולהזכיר לך כמה עוצמת הקול שלך והחוויות שלך באמת הם באמת..

כשהבנתי לראשונה הבן שלי אוהב אותי ללא תנאי

באדיבות דניאלה קמפואמור

אני זוכר את היום בצורה חיה, ויש לי הרגשה שתמיד אהיה.

מיד אחרי שבני מלאו שנתיים הוא התחיל ב"שלב הכה "הזה. זה היה מתסכל להפליא, שלא לדבר על ההפעלה כיוון שאני ניצול מאלימות במשפחה. ובכל זאת, אני לא מאמין בכישוף (וכמה צבוע ממני לומר לבני שאנחנו לא נפגעים מכה בו, נכון?) אז בן זוגי ואני חיפשנו חלופות. "כסא הפסק זמן" הוכיח את עצמו כמועיל, אבל בני שונא את זה ולעיתים רחוקות הוא ישליך את עצמו בכיסא ההוא בלי לבכות. יום מסוים הוא בכה קשה במיוחד ונתן לי את זה, "אני ממש שונאת את המראה שלך." אחרי חמש דקות של בכי הוא נרגע, הוא אמר שהוא מצטער, והוא ניגש אלי אחרי שנתתי לו אישור לעזוב את הכיסא.

"אני אוהב אותך, אמא", היו המלים הבאות מהפה שלו, למרות שידעתי שהוא נסער איתי.

כאשר ילדכם תינוק, קל להעביר את חיבתם כצורך פשוט, טבעי ואינסטינקטיבי. התינוק שלי זקוק לי לאוכל ומקלט ונוחות. עם זאת, לראות את בני פונה אלי לשם נחמה כל כך מהר ואחרי שהייתי בעצם המקור לטרוניותו, הייתה תזכורת מדהימה שבני תמיד יאהב אותי. איזו מתנה נפלאה. איזו אחריות יפה.