הכל התחיל ברגע שהצטרפתי לקבוצת ההורות הסודית הראשונה שלי בפייסבוק. הקבוצה הייתה מיועדת במיוחד לאמהות כמוני, שניסו להניק לאחר שעברו הפחתה בשדיים, והמאבק להביא את התינוק שלי לתפס נמרץ אותי בלילה. מצאתי את עצמי גולל ומגלול וקורא פוסט אחר פוסט, הולך לאיבוד בשרשרת ההערות. הייתי מה שתקרא "מטפס", שלא מפרסם אף פעם, רק קורא.
רבות מההערות היו זהות: האמהות דיברו על האכלה ושאיבה מסביב לשעון, כמה זמן זה לקח וכמה ניקוז מדהים היה להערכה העצמית שלהם. המילים שלהם גרמו לי להרגיש שאני צריך לבחור: יכולתי להניק באופן בלעדי ולשכוח את חיי או הקריירה שלי, או שאוכל להוסיף תוספות עם נוסחה.
בהתחלה באמת רציתי להניק את התינוק שלי באופן בלעדי. אבל אחרי שקראתי על הזמן והאנרגיה שהנשים בקבוצה ניסו להשיג זאת, הרגשתי המומה בצורה מדהימה. קיבלתי את ההחלטה שלי מייד ושם: השלמה עם פורמולה תהיה הבחירה הנכונה עבורי, ולא הרגשתי רע בזה.
בהחלט חששתי מהבחירה הזו. ידעתי את המראות שנשים מניקות בקבוקים בציבור, ואת ההערות שעפות מאחורי גבך אם אינך מניקה. הייתי עצבני מכך שהקטנה שלי תעבור הלוך ושוב בין חזה לבקבוק: האם היא הייתה מבולבלת מכדי לאכול? האם בלבול בפטמה היה באמת דבר, כפי שטענו תומכי ההנקה? אבל יותר מכל, רק רציתי לדעת שהבת שלי מקבלת את ההזנה שגופה זקוק לה - ולא רציתי שהיא תצטרך להיות על חשבון השפיות שלי.
אל תבינו אותי לא נכון: אני משבח נשים שיכולות להניק באופן בלעדי. שמעתי את המנטרה "שד הוא הטוב ביותר" עד בחילה, ואני יודע שיש יתרונות בריאותיים רבים הקשורים להנקה, כולל חיזוק מערכת החיסון של התינוק והפחתת הסיכון שלהם להתפתחות אסטמה ואקזמה, בין היתר.
בנקודה מסוימת הסכמתי כי השלמה תהיה הדרך שלי, ואני לא מתנצל על כך.
אבל אני גם מכיר את עצמי, את משפחתי ואת האתגרים שקדמו לי רק בגלל שכבר עבדתי עם פחות צינורות חלב כתוצאה מניתוח הקטנת השד. הייתה לי הפחתת שד כשהייתי בת שבע עשרה, בשלב בו הרופאים לא היו זהירים כמעט בכל הקשור לוודא שתעלות חלב נשארות שלמות אצל נשים צעירות. זה נפוץ במיוחד שנשים שעברו הפחתת חזה מקבלות אספקת חלב קטנה מאוד או שאינן מסוגלות להניק כלל.
במהלך ההיריון הראשון שלי, הרופאים שלי אמרו לי אפילו לא לנסות להניק. ובכל זאת, בזמן שהייתי נחוש בדעתו לגרום לזה לקרות הפעם, ידעתי שבסופו של דבר השד לא הכי טוב: האכלתי אותו. אז בשלב מסוים קיבלתי את ההשלמה שתהיה הדרך שלי, ואני לא מתנצל על כך.
ישנן כמובן סיבות רבות ומגוונות לכך שאמהות היו בוחרות להוסיף עם פורמולה. בחרתי לעשות זאת מכיוון שידעתי שזה יעבוד לנו ולמצב ההאכלה שלנו. מכיוון שעברתי ילדתי הראשונה חוויה מדהימה בהאכלת פורמולות, ידעתי בדיוק מה לעשות בפעם השנייה. האכלת פורמולות אפשרה לי לקשר עם בני ובת שלי שזה עתה נולד וגם לבעלי לקשור קשר זה. זה גם נתן לי הזדמנות להירגע ואפילו לישון בתקופות בהן הילדים שלנו היו צריכים לאכול.
התכווצתי קצת בכל פעם שהפורמולה נגעה בשפתיה המתוקות? כן, בטח עשיתי זאת. אבל ידעתי גם שאני עושה את הכי טוב לתינוק שלנו.
בנוסף השלמתי עם פורמולה זה בגלל שאני עובד הרבה, ואני עובד שעות זרות. בזמן שאני עובד מהבית ונמצא בחיי התינוקות שלי, לוח הזמנים התובעני שלי לא היה מתיר להניק בלעדית. המשפחה שלי מסתמכת על ההכנסה שאני מכניס, ובואו נודה בזה - אם הייתי מוותר על כך להנקה בלעדית, היינו עומדים בפני מערכת חדשה לגמרי של בעיות.
אז התחלנו להשלים מייד, ממש בבית החולים אחרי שנולד התינוק השני שלנו. התכווצתי קצת בכל פעם שהפורמולה נגעה בשפתיה המתוקות? כן, בטח עשיתי זאת. אבל ידעתי גם שאני עושה את הכי טוב לתינוק שלנו. היא לא התכוונה לקבל ממני מספיק חלב ולא הייתי מסוגל להכניס את העבודה כדי להפוך את ההנקה לדבר במשרה מלאה.
למרבה הצער, למרות כל מאמצי להניק ולהשלים עם פורמולה, מסע ההנקה שלי הסתיים כאשר הקטנה שלנו הייתה בת קצת יותר מחודש. הייתי על כל תוסף שניתן להעלות על הדעת, שאבתי והאכלה מסביב לשעון, אך האספקה שלי התייבשה, כפי שהרופאים שלי הזהירו אותי.
זה היה רגע עצוב, ובכיתי, כי זה גרם לי להרגיש כמו כישלון מוחלט. אבל ידעתי גם שהתינוק החדש והקטן שלנו לעולם לא ישתוקע, ובעלי ואני תמיד נקבל החלטות מושכלות כל חייה. שנינו ידענו שלהרוג את עצמי לייצר כמה טיפות של חלב אם זה פשוט לא שווה את זה. אז ההשלמה עבורנו הפכה להזנת בקבוקים במשרה מלאה, ולא יכולתי להיות מאושרת יותר מההחלטה שלנו.
