"אמא! בואו נרד את המגלשה! ”בני קורא אלי מחדר הכושר בג'ונגל. אני יושב על ספסל העץ הקשיח ומתבונן בבני רץ במדרגות למגלשה. זה לא בדיוק נוח, אבל גם לי אין חשק לסחוב את עצמי למעלה ולמטה בחדר הכושר בג'ונגל שוב ושוב. אני מניד בראשי ומזכיר לו שלא באתי לשחק ושאני יכול לראות אותו טוב יותר מהמקום שישבתי. מבחוץ זה כנראה נראה כאילו אני הורה מזניח, אבל אני לא; אני עצלן אמא.
לפני שתמשיך להתמודד עם הודיה שאני הורה עצלן, זה דבר אמיתי. אכן, עשיתי את זה הרבה לפני שגיליתי שזה "דבר". פשוט עשיתי את זה כי נמאס לי לרחף.
בני בן 3. הוא פיתח מספיק מהכישורים הדרושים כדי שאוכל לחזור לאחור ולתת לו לתקשר עם העולם. אז אם הוא ישאל, אני יכול לשחק איתו עד כמה שהוא מאפשר לי (הוא מאוד מגוחך, ושלטני ככל שיצא החוצה), אבל רוב הזמן אני משאיר אותו לבד. זה הדבר הכי גדול בהורות "עצלנית", אנחנו לא מתעלמים מהילדים שלנו עד כדי פזיזות, אבל אנחנו עושים את זה מספיק כדי לאלץ אותם לחשוב ולפעול בעצמם. הבן שלי תמיד היה יצירתי, ופסעתי לאחור וצפיתי בו משחק איפשר לו לפרוח.
כשהיה צעיר יותר הייתי יושב איתו על הרצפה בזמן שהוא שיחק לעתים קרובות יותר. הייתי מציע לצעצועים לשחק איתם, או לנסות לעסוק איתו ולהשתמש בכל שנייה כמעין רגע הוראה: בוא נקרא ספר! איפה הטבעת הכחולה? מה הבא? הייתי מדבר איתו ללא הרף. הוא עדיין לא יכול היה לדבר שוב, אבל אם היה יכול, הוא בטח היה אומר לי להסתלק. הרגשתי מחויב לתת לו את כל תשומת ליבי, אבל מה ששמתי לב אליו כשהתנתקתי היה הרבה יותר מסופר.
כשחזרתי לאחור והשארתי אותו לבד, הוא נאלץ לעשות את הכיף שלו. הוא היה עובר מפעילות לפעילות באופן אורגני, בלי הצעותי. הוא יכול להפוך כל דבר לצעצוע. בלעדי שם כדי להדריך אותו, הוא היה בסדר.
אם תשאל אותו והוא מוכן להסביר, הוא יספר סיפור מעולה אודות כל הרכבות לדרך בהרפתקה, או יעבוד יחד כדי לפתור בעיה ולהפוך את עצמם ל"שימויים באמת ". החלק הטוב מכולם? הוא עושה את זה לגמרי בלעדיי.
סביב יום הולדתו השני הוא באמת התחיל להיכנס לרכבות. הוא אוהב כל מיני רכבות, אבל המועדפים עליו הם הרכבות של תומס וחברים, ואני חושב שזה בגלל שהם טובים להשתמש בשלל דרכים. הם אינטראקטיביים להפליא - הסרטים ותכניות הטלוויזיה נוטים את עצמם באופן טבעי לעולם חדש של חקר - כך שלפעמים הוא יחקה את הקלעים שהוא רואה בטלוויזיה. אך לרוב לא מכניס אותם לסיטואציות שונות לחלוטין. אני שומע אותו מפעיל אותם סביב החדר, הופך כל רהיט זמין לגשר או מנהרה. הוא יוצר את המערכות המורחבות הללו עם הרכבות עצמן, מערבב ומתאים את המכרזים והמאמנים שלהם כדי ליצור רכבות-על אינטנסיביות אלה.
לפעמים אני יושב וצופה בו כשהוא מעורב עמוק במשחקים שלו ולא מתייחס למה שקורה סביבו. אני נדהמת ממה שהוא בא. הרצפה מכוסה ברכבות הפונות לכמה כיוונים שונים. זה נראה כמו כאוס, אבל הכל מכוון מאוד. הוא יבחין אם רכבת אחת מועברת לא במקום (בעטתי בטעות ברכבת אחת פעם והייתי בצרה גדולה) כי כל אחד מהם משרת מטרה מאוד ספציפית לסיפור. אם תשאל אותו והוא מוכן להסביר, הוא יספר סיפור מעולה אודות כל הרכבות לדרך בהרפתקה, או יעבוד יחד כדי לפתור בעיה ולהפוך את עצמם ל"שימויים באמת ". החלק הטוב מכולם? הוא עושה את זה לגמרי בלעדיי.
לתת לבני לשחק לבד זה נהדר כיוון שאוכל לעשות דברים מבלי שהוא כל הזמן ירצה את תשומת ליבי. לפעמים זה בודק מיילים, לפעמים אני יכול לקרוא ספר, ולעיתים רחוקות, אני אפילו יכול ללכת לשירותים בשלווה. אבל זה מעמיק יותר מזה.
משחק חופשי כזה הוא חברו הטוב ביותר של ההורה העצלן. עד כמה שאני אוהבת את הילד שלי, לשחק איתו משעמם ממש מהר. ישיבה על הרצפה יותר מעשר דקות אינה נוחה, בדרך כלל מכיוון שהוא מאלץ אותי לשבת במקום הקטן ביותר שיש. אני אעבור עם זה לפעמים, כמו כשהוא התחנן בי לשבת איתו באוהל תומאס טנק מנוע שהוא בקושי משתלב מעצמו, אבל הייתי מסתיים בזה ממש. לא רק שהוא שומר על עצמו מבדר, שזו ברכה בפני עצמה, אלא שככל שהוא מתבגר אני פחות שומע "אמא, אני משועמם" כל חמש דקות.
לתת לבני לשחק לבד זה נהדר כיוון שאוכל לעשות דברים מבלי שהוא כל הזמן ירצה את תשומת ליבי. לפעמים זה בודק מיילים, לפעמים אני יכול לקרוא ספר, ולעיתים רחוקות, אני אפילו יכול ללכת לשירותים בשלווה. אבל זה מעמיק יותר מזה; האיגוד האמריקני לרפואת ילדים אמר כי ילדים המורשים לשחק חופשי נוטים פחות לפתח חרדה ודיכאון ואולי אינם סובלים ממתח. אם אני מחנה את הישבן שלי על ספסל מגרש משחקים ואילוץ אותו לשחק לבד יחסוך אותו מהדברים האלה כשהוא מבוגר, ברור שאני הולך לשבת על הספסל - לא נשאלות שאלות.
אני יודע שכשאנחנו בחוץ ואני בודק את החדשות בטלפון ההורים האחרים שופטים אותי. אבל הילד שלי הוא לעתים קרובות הילד הכי יוצא, חברתי ועצמאי בגן המשחקים. הוא חסר פחד ואינו מתקשה לעשות כיף משלו. הוא לא תלוי בי לעשות דבר אלא לעזור לו להוציא את החטיף שלו מהתיק. אז קדימה וקרא לי עצלן; לא אכפת לי באמת.
