כבודו הגדול של פרסי הגראמי הוא אלבום השנה, שבשנת 2017 הלך לאדל לאלבום 25 שלה. בנסיבות רגילות, זה היה נחגג - אדל היא זמרת כוחנית. עם זאת, אלה לא היו נסיבות רגילות. אדל התנגדה נגד האלבום החזותי Lemonade של ביונסה בקטגוריה המסוימת הזו, והיא כבר הספיקה להפסיק את שיא השנה ושיר השנה. אבל שתי הנשים הצליחו להציע זו לזו בטקס, והוכיחו שגם אנחנו לא צריכים להטות את אדל וביונסה אחת מול השנייה.
תראה, האקדמיה להקלטות נאבקה כמובן עם הענקת אמנים שחורים ראויים לכבוד אלבום השנה מזה מספר שנים. בשנת 2016, טיילור סוויפט בשנת 1989 גברה על השבחים הביקורתיים של קנדריק למאר ל- Pimp A Butterfly. בשנת 2015, שלב הבוקר של בק הכה את האלבום של פיאניסט שכותרתו העצמית של ביונסה. ובשנת 2014 זיכרונות הגישה אקראית של דאפט פאנק גברו על קנדריק, שוב, עבור Good Kid, MAAD City. זו בעיה מערכתית שמגיעה למסה קריטית, ממש כמו שהאוסקר עשה לפני #OscarsSoWhite סוף סוף אילצו את האקדמיה לאומנויות ומדעי התמונות לקחת אחריות מסוימת על חוסר המגוון שלה.
מה שהופך את ההרכב הלבן-שושן לזוכים באלבומי השנה האחרונים בגראמי כה קורע לב הוא שלעתים קרובות הם מנצחים על ניכוס סגנונות מוזיקה המושרשים בתרבות השחורה, בעוד אמנים שחורים מתעלמים מהתרומות שלהם. למעשה, האישה השחורה האחרונה שזכתה באלבום השנה הייתה לורן היל בשנת 1999. זה כמעט עשרים שנה שהלכנו בלי שאישה שחורה זכתה. ואם הלימונדה החזקה של ביונסה לא יכולה לעשות זאת, אז מי יכול? אבל סוגיות מערכתיות אלה אינן אשמתה של אדל והם בהחלט אינן אשמתה של ביונסה.
לאמיתו של דבר, למרות שאדל קיבלה את שיא השנה ושיר השנה באדיבות ואסירת תודה, היא עשתה כמיטב יכולתה כדי להתרחק מפרס אלבום השנה במהלך נאום הקבלה שלה, תוך שהיא מקדישה את מרבית זמנה לביונסה במקום. לרגע זה נראה כאילו היא עומדת לגרור את ביי לבמה ולאלץ אותה לקבל את הפרס במקומה.
אדל אמרה:
"אני לא יכול לקבל את הפרס הזה ואני מאוד צנוע ואני אסיר תודה ואדיב. אבל האמן שלי בחיי הוא ביונסה והאלבום הזה בשבילי - אלבום הלימונדה - היה פשוט כל כך מונומנטלי, ביונסה, זה היה כל כך מונומנטלי, וכך … מחושב היטב ונושא נפש, וכולנו נצטרך לראות צד אחר בך שאתה לא תמיד נותן לנו לראות ואנחנו מעריכים את זה וכולנו האומנים כאן שמאד מעריצים אותך אתה האור שלנו. והדרך שאתה גורם לי ולחברים שלי להרגיש - איך שאתה גורם לחברים השחורים שלי להרגיש - היא מעצימה, ואתה גורם להם לעמוד בעצמם ואני אוהב אותך. תמיד יש לי, ותמיד אהיה. "
ביונסה מצדה לא נראתה דבר אלא זזה כאשר המצלמה חתכה אליה במהלך הנאום, הניחה את ידה על ליבה והגיבה את פיה "תודה" דרך דמעות ליריבתה, שדיברה אליה נכון. לביונסה הייתה ועדיין כל זכות להרגיש זעם על התוצאה. כך גם המעריצים שלה. אבל אדל אינה הסיבה שבגללה הפסידה; עליונות לבנה היא. וכך לא מגיע לאדל להיגרר.
האנשים ששמו את הפרס בידה - או ליתר דיוק, קרעים אותו מידי אמנים שחורים שנה אחר שנה. אז במקום לפתוח במלחמה של אדל נגד ביונסה בשם הנשים האלה שאנחנו אוהבים, בואו נלך אחר הדוגמא שלהן ונעריל את שתיהן, תוך כדי ריסוק של המערכת שתמיד, באופן לא צודק, תעדיף אחד את השני.
