שעות ספורות לאחר שנודע לעולם כי מוחמד עלי נפטר בגיל 74 בבית חולים באזור פיניקס עקב סיבוכים בדרכי הנשימה, מעריצים ואהובי אגדת האגרוף האיקונית לקחו מדיה חברתית כדי לחלוק את זכרונותיהם ותנחומיהם. מחווה מוחמד עלי של חנה עלי מספקת מבט נוגע ללב בספורטאי כאב. שעות ספורות לאחר פטירתו של אביה, עלי לקח לטוויטר כדי לשתף פתק יפה ונוגע ללב על סוג האבא שנמצא מחוץ לזירה. המבט הגלוי של חנה באופי של אביה - כזה שמרגיש בצורה כה מוזרה עם הגישה החיפוי-ברזל של הצ'מפי כשהוא בזירה - מספר על היחסים ביניהם ועל היחס של עלי לאבהות בכללותה.
אף כי אין להכחיש שעלי טס כמו פרפר ונעקץ כמו דבורה, זה גם מחמם לב להפליא שהוא נקט באותה גישה גם להורות לילדיו. מבחינה מסוימת זה מנחם שהאיש שראינו רוקד בתוך חבלים של טבעת אגרוף שנה אחר שנה היה אותו אדם לילדיו כמו שהיה לאומה של ילדים ומבוגרים. לעתים קרובות כל כך עכשיו אנחנו מחוננים בסוג של ידוענים שלא מאפשרים לפענח מי הם על המסך לעומת מי שהם מחוץ לבמה. זה מקשה על איבוד אייקון אותנטי כמו מוחמד עלי, אם זה אפילו אפשרי מרחוק.
הטוויטר האישי של עלי מוצף בתמונות של אביה. חלקם כותריים ונותנים הקשר לזכרונות שהיא כל כך שיתפה אותו בפומבי, ואילו אחרים מדברים בעד עצמם: חזותיים חזקים של גבר ששניהם אהבו את ילדיו ואהבו על ילדיו.
חלק מהתמונות הן של ילדים - אולי הנכדים של עלי או של ילדי החברים עם אביה - והם מדברים לגאווה שילדיה של עלי, ובמיוחד חנה, ודאי הרגישו. אני יודע שאני לא לבד בהרגשה שהלב המוכר שלי מתנפח כשאני מסתכל על התמונות האלה. הם כל כך אישיים ואינטימיים; סוג התמונות שתצלם של אחיינית או אחיין או הילד של החבר הכי טוב שעומד עם אביך או לידו. ההבדל היחיד הוא שהפרסונה של מוחמד עלי הייתה אגדתית, ויש הטוענים, חשובה לעולם כולו כמו במעגל הפנימי שלו.
הגאווה שחנה עלי חייבת לחוש במבט לאחור על אלה היא מוחשית. זה מקשה על אובדן גבר כמו אביה קשה לכולנו, אך בלתי ניתן לתאר עבור ילדיו ונכדיו. כמו כל כך הרבה דברים אחרים המשמשים זיכרונות בזמנים כמו אלה, אני מקווה שהאנה עלי ואחיה מתנחמים בתזכורות האלה. ככל שכולנו היינו שמחים להאמין שעלי היה של כולם, זה לא הולך לאיבוד על אף אחד מאיתנו שהכי חשוב, הוא היה שלהם.
