זוכת פרס פוליצר ואומרת האמיתות הקשות, נל הרפר לי, נפטרה מוקדם יותר היום, והדמויות שיצרה והביאה לחיים נמצאות במוחי עכשיו יותר מתמיד. בשילוב עם האמיתות האוניברסליות שלי שיתפה אותנו, היא נתנה לנו דמויות שהן מוסריות וחשובות. היא נבלה על נושאים שגם היום, בשנת 2016, חוזרים על עצמם. אבל הכי חשוב, הרפר לי יצר דמויות שהן אנושיות ופגומות ולא מושלמות. זו הייתה לדעתי המתנה הגדולה ביותר שלה לכל דור שקרא את יצירתה - ובעיקר לי.
הצופים היו חסרי סבלנות. אלכסנדרה הייתה שטחית. אטיקוס היה גזעני (והוא לא היה היחיד). כשהייתי צעיר, הזדהיתי עם סקאוט כחבר עממי בוטה ונשאבתי לפי הנושאים הדרמטיים של צודק ולא נכון בסרט To Kill a Mockingbird. בסתיו שעבר קראתי את G o Set a Watchman במכונית בזמן שבני ישן, והתרגשתי עד דמעות. הרגשתי את הכאב של הצופים, כשהיא, כיום אישה, התמודדה עם אור האמת המטריד שההתבגרות מביאה. אני אזכור לנצח את לי דרך הדמויות שלה כיוון שהם כולם אנשים פגומים שמתמודדים עם שדים, וכך גם אני.
כאשר צופה אומר: "האמנתי בך. הרמתי את פניך, אטיקוס, כמו שמעולם לא חיפשתי לאף אחד בחיי ולעולם לא אעשה זאת שוב, "זה הדהים אותי עד דמעות. היא עיצבה את ערכיה המוסריים סביב גבר שלדעתה היה הטוב והאור רק כדי להבין שהוא פגום עמוק כמוה.
ב- Go Set A Watchman, הצופים התיישן מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. היא בת 26 ועדיין כלואה בגרסה האידיאליסטית והלא אנושית של אביה. היא "שאננה בעולמה הדחוס." והכל מתרסק כשהיא עדים לעתיקוס במרכז המועצה של אזרח שהוסדר להמשיך ולהגדיל את ההפרדה. עם זאת, זה לא מפסיק עם אטיקוס. היא רואה את כל מי שהיה חלק כה חשוב בעולם שיצרה באור חדש. לי כתב:
מה הייתה המפלה הזו שירדה על האנשים שאהבה? … האם תמיד היה לה מתחת לאפה לראות אם היא רק נראתה?
התשובה הייתה, באופן ברור למדי, כן; זה היה מתחת לאפה כל הזמן. כאשר צופה אומר: "האמנתי בך. הרמתי את פניך, אטיקוס, כמו שמעולם לא חיפשתי לאף אחד בחיי ולעולם לא אעשה זאת שוב, "זה הדהים אותי עד דמעות. היא עיצבה את ערכיה המוסריים סביב גבר שלדעתה היה הטוב והאור רק כדי להבין שהוא פגום עמוק כמוה.
כמו צופה, אני אישה צעירה ואני גר רחוק מהמשפחה שלי. אני מבין מי אני כמו שאני הולך, וזה יכול להיות כואב לפעמים. ההבנה שוקעת בכך שלעולם לא ארגיש "מבוגר" באופן שחשבתי על זה כשהייתי בן 11. להתבגרות יש הרבה יותר קשר לאהוב האנשים בחייך על כל חבורות ויבלות שלהם, לא ב למרותם.
ה"כישלון "של הצופים היה אנושי: היא לא הביטה מתחת לפני השטח מכיוון שאיש לא מסתכל עד שיידרש. היא מבולבלת ואבודה. היא רוצה "שומר שיגיד לי שזה מה שגבר אומר, אבל לזה הוא מתכוון, לשרטט קו באמצע ולהגיד שכאן הצדק הזה ויש את הצדק הזה ולגרום לי להבין את ההבדל." מכריח אותך להסתכל על כל הקמטים והחללים והגידולים והיבלות על אופיו של האדם. זה לא נעים, אבל זה אמת ומשחרר.
אם היה צריך להרתח את ווקמן לנקודה אחת, כנראה שזה היה שעטיקוס הוא לא הגיבור חסר הנקודה שחשבנו. "יושרה, הומור וסבלנות היו שלוש המילים עבור אטיקוס פינץ ', וכולנו הסכמנו. אבל זה קל מדי, ולי לא משאיר מקום לשום בלבול אצל Watchman. אטיקוס הוא אדם זקן כשאנחנו חוזרים למייקומב (או כשאנחנו מגיעים לשם לראשונה - היו ספקולציות רבות סביב התזמון של Go Set A Watchman) והוא פאסיבי וגזעני.
בזמן שקראתי דרך Watchman, שאלתי הפכה אם הדמויות של לי יתנו לשדים שלהם להיות המאפיין המכונן שלהם. המאבק הזה הוא המאבק שלנו, זו הסיבה שעבודתו של לי מעוררת מחשבה ועניין. לי עצמה ראתה בוודאי את הפגמים שלה ואת הפגמים של הסובבים אותה בבהירות.
ציפור הלעג הוקמה באור הצלול של חשיבת הילדות, שומר היה שוכן בחושך העכור של האמת הבוגרת. האם לא ממש המעבר מילדות לבגרות גורם לגידול כואב? הגיבורים שלנו לעולם אינם יכולים לעמוד בתמונה הברורה שציירנו כילדים, מכיוון שגם הגיבורים שלנו אנושיים.
למרות שהמוקינגבירד הוא האהוב עלי ביותר על ספרי לי, Watchman היה מרגש אלי יותר כשקראתי אותו. כמו צופה, אני אישה צעירה ואני גר רחוק מהמשפחה שלי. אני מבין מי אני כמו שאני הולך, וזה יכול להיות כואב לפעמים. ההבנה שוקעת בכך שלעולם לא ארגיש "מבוגר" באופן שחשבתי על זה כשהייתי בן 11. להתבגרות יש הרבה יותר קשר לאהוב האנשים בחייך על כל חבורות ויבלות שלהם, לא ב למרותם.
קריאת שומר עזר לי לסדר את השדים שלי כי זה הזכיר לי שלמרות שתהליך ההתבגרות יכול להיות כואב, אבל זה כדאי. והספר בהחלט גרם לנושאים שלי להיראות קלים בהשוואה לסרטים של הצופים. שלא כמו צופה, אני גם הורה. אני רואה את בני הצעיר ורוצה שהוא יכיר אותי כאדם אמיתי, ולא קריקטורה של גיבור. אני לא יודע בדיוק איך אשיג את זה, אבל זה מתחיל להיות אמיתי ונוכח איתו באופן שמתאים לכל גיל.
כאשר קראתי לראשונה את Mockingbird, הייתי ילד והייתה רמה מסוימת של בהירות בין החבר'ה הטובים לרעים. אם קראתי בזהירות רבה יותר, או אם אחזור לקרוא את זה עכשיו, אני בטוח שאראה את גווני האפור. פגמים באופי אלה לא הגיעו משום מקום - יש הטוענים כי אטיקוס תמיד היה גזעני. ציפור הלעג הוקמה באור הצלול של חשיבת הילדות, שומר היה שוכן בחושך העכור של האמת הבוגרת. האם לא ממש המעבר מילדות לבגרות גורם לגידול כואב? הגיבורים שלנו לעולם אינם יכולים לעמוד בתמונה הברורה שציירנו כילדים, מכיוון שגם הגיבורים שלנו אנושיים. בדפים האחרונים של Watchman, צופי אומר שהכול "איכשהו נסבל". דודה עונה כי "זה נסבל, ז'אן לואיז, כי אתה האדם שלך עכשיו." וזה נכון.
