כרגע לא אכפת לי אם אתה דמוקרט או רפובליקני. לא אכפת לי אם היית אחד מאותם אנשים שקראו "נעול אותה!" או שאתה "הרדת את הברן" או שהיית "איתה". שום דבר מזה לא משנה ברגע זה. מכיוון שזה חג ההודיה, ובדיוק ברגע זה, אני אסיר תודה. לנעלי בית שלי, לקצפת קרה וקפה חם. ואני אסיר תודה במיוחד לשכניהם של הילרי קלינטון ולהפתעתם קישוטי חג ההודיה.
מזכירת המדינה לשעבר ונשיאת כמעט ראשונה אי פעם של ארצות הברית הילרי קלינטון הייתה בכל מקום בו חיפשנו זמן מה. ועכשיו המראות שלה דומים מאוד לאותם "איפה וולדו?" ספרים שהפכו אותי לגמרי לא שפוי. היא צצה בסוגיות הרוח של קונים ומטיילים נרגשים להפליא, אך היא שמרה על הופעותיה הפומביות עד למינימום מאז אובדנה ההרסני לנשיא הנבחר דונלד טראמפ. אני חושב עליה לא מעט. מעניין איך היא מחזיקה מעמד. אני תוהה אם היא מעוררת את חלציה לקאמבק, או מתכננת קריירה חדשה כ"שעבר ". אבל יותר מכל, תהיתי אם היא יודעת כמה אנשים היו טובים ומודים לה בשבילה. היא לא צריכה עוד לתהות.
תומכי קלינטון החליטו ליישר באופן אנונימי את הרחוב שלה בצ'אפקה, ניו יורק עם כרזות של חיוביות, הודעות כמו "תודה, הילרי", "אנו מודים להילרי קלינטון, גיבור אמריקאי", ו"אני איתה ".
ועכשיו אני לא יכול. אפילו.
ג'יפיאני לא יודע מה עוד בוכה; את התמונה הנפשית שיש לי של השכנים והמאמינים האדיבים האלה, מכינה פוסטרים תוצרת בית (כי מי בכלל עושה את זה יותר?) בסתר. פשוט מקווה שהם עשויים להאיר את היום של מישהו בגלל היותו כמעט נשיא לאחרונה.
או שזו הדימוי שיש לי על קלינטון עצמה, כשהיא נוהגת הביתה מהמכולת (ואז שוב הייתה לה מארב לסיבוב עצמי נלהב) והופכת את הפינה לראות את הרחוב שלה מרופד ברצון טוב. אולי היא עשתה כמה תרגילי נשימה עמוקים, וניסתה לשמור על בריאותה הטובה לאחר חודשים (לא, שנים) של לחץ. אולי היא שכחה, לרגע, את כל הדברים הנפלאים שהיא עשתה לאנשים לאורך השנים. אולי רק לרגע היא האמינה שההייפ השלילי שלהם. ואז היא ראתה את הכרזות. גאלפ.
אני לא יודע מה קלינטון עשתה כשראתה את הכרזות, ואני בטוחה שלציניקנים יש קצת תיאוריה של קשר קונספירציה שהיא נטעה את הכרזות בעצמה, בלה, בלה, בלה.
אבל להיום אני מחליט להיות אסיר תודה. לחסד, לחוסר אנוכיות. עבור אישה שכמעט הייתה נשיאה. ולגבי האנשים שנתנו לה דחיפה נחוצה.
חג הודיה שמח.
