תוכן עניינים:
- קרב "אכל את ארוחת הבוקר הארורה שלך"
- קרב "ירקות לארוחת צהריים"
- "מה את לובשת?" קרב
- קרב "כן, אתה צריך ללבוש דאודורנט"
- הקרב "שטף את הגיליונות שלך"
- קרב "צחצח את שיערך ושינייך"
- הקרב "עשה שיעורי בית"
- קרב "עשה את מטלותיך"
- קרב "פעילות לאחר בית הספר"
- קרב "ללכת למיטה"
אני מתמודד עם דברים רבים מדי מגוחכים על בסיס יומיומי. החל משעה 5:30 בבני בן החמש ער ער, ודואג שגם כולם ערים, ואילו בתי בת העשר היא זומבי מהלך, מתלונן ובוכה על כל דבר והכל. אז תסמכו עלי כשאני אומר שיש הרבה קרבות שאתם לא צריכים לנהל עם ילדכם היום. כאילו, הרבה. כי אתה יודע מה יהיה נהדר? מנהלת שיחה רגועה אחת בלי שילדיי נלחמים או מתווכחים או שניהם. למותר לציין שאני באמת מותשת כל היום, כל יום, ובאמת אין סיבה להיות.
בימים אלה הקרבות עם בתי בת העשר עולים בהרבה על אלה שזרקו את דרכי על ידי בני בן החמש. כמובן, הם ילדים שונים עם אישים שונים, אך גילם אחראי ל"נושאים "השונים שאני צריך להתמודד איתם במשך 24 שעות. בתי מתקרבת לבני נוער ולעולם לא מפספסת הזדמנות לא להסכים איתי או לאתגר את סמכותי, בעוד הצעיר שלי שמח ללכת עם הזרם כל עוד הוא מקדיש זמן לשחק.
עם זאת ישנם כמה ימים שבהם נראה שהם משתלבים בי ועושים הכל כדי לבחון אותי היטב עוד לפני שהיום התחיל. כי הורות. אז עם זה בחשבון, ומכיוון שנחמד לחשוב שכולנו נמצאים בזה ביחד, הנה כמה מהקרבות שאתה לא צריך לנהל עם הילד שלך היום. או בכל יום, לצורך העניין.
קרב "אכל את ארוחת הבוקר הארורה שלך"
ג'יפיבחלק מהימים הילדים שלי אוכלים כל מה ששמתי על צלחת. ואז יש את הימים שבהם הם מזועזעים הייתי מציעה אפשרות "מגעילה" כזו. כמה כיף לנחש איך אוכלים הבררנים שלי בכל יום נתון, האם נוכל פשוט לדלג על הדרמה ואתם אוכלים את מה שאני נותנת לכם?
קרב "ירקות לארוחת צהריים"
אני עושה כמיטב יכולתי להכין ארוחת צהריים בריאה במידת האפשר, אך אני שואף לעשות זאת מבלי להצהיר או להצעה מפוארת שתכבה את ילדי לאופציות שלהם. יש זמנים, כמו היום, בהם אני מגניב שקית גזר לתינוק - כי היא אכלה אותם אתמול - ומתפתח קרב מוחלט. איך אני יכול להיות כל כך חסר אחריות, להציע אפשרויות בריאות לילד הגדל שלי?
"מה את לובשת?" קרב
ג'יפיכמובן שביום שבו יש קרב קופסאות צהריים, יש גם ויכוח מתמשך האם הבכור שלי יכול ללבוש את הפיג'מה שלה (מכנסיים קצרים וגופייה שהיא ישנה בשלושת הלילות האחרונים) לבית הספר, כי "כל" הבגדים שלה הם מלוכלך (שקר). יש נקודה, ברוב הימים, כשאני פשוט זורקת את ידי באוויר ומקווה לטוב. היום היה אותו יום.
קרב "כן, אתה צריך ללבוש דאודורנט"
האם היא תלבש את זה או שלא? זו השאלה ששאלתי מיליון פעם היום (ואתמול, ויום לפני כן, ויום לפני כן).
הקרב "שטף את הגיליונות שלך"
ג'יפילבני היקר, זה שנותן לי דרמה מעט-חסרת-תועלת, יש ערכת חטאים משלו שמעוררת את החרדה שלי. בזמן האחרון התאונות הליליות שלו הן האשמה, רק בגלל שהוא לא אומר מלה, מתלבש ומכניס את המיטה שלו, ומשאיר אותי לגלות את ההפתעה ה"כיפית "כשאני מסיר כביסה. אני מרגיש בשבילו - אני כן - אבל אני גם לא צריך את הקרב הזה היום.
קרב "צחצח את שיערך ושינייך"
מה קורה שילדים לא רוצים להיות נקיים או שייראו ראויים להצגה? כאילו, בכלל? וזה מוזר, כי איפה שהבת שלי כל כך מתלבשת בתכשיטים ואופנה מגניבים שגורמים לה להתבלט, אבל היא גם מסרבת לשטוף או לצחצח את שיערה. ואיפה שבני מתלהב מהנעליים ה"מהירות "המגניבות שלו, הוא לא כל כך מצחצח שיניים. האם נוכל פשוט לעשות יום אחד בו אני לא צריך לנדנד את ילדי על טיפול עצמי?
הקרב "עשה שיעורי בית"
ג'יפיזוכרים ששיעורי בית שילדכם לא הצליח למצוא אתמול בערב כשהגיע הזמן לעשות זאת? אתה מכיר את זה. כן, ובכן זה אמור להיום. הו! זה היה בתרמיל כל הזמן, ורק עכשיו גילינו את הדף ממש לפני שיצאנו לבית הספר? זה כיף.
קרב "עשה את מטלותיך"
אוומייגוד. נמאס לי כל כך לחזור ולהדגיש אילו מטלות צריכות לעשות, על ידי מי ומתי. זה אותו דבר בכל יום ארור. לכן, כשמיטה לא מיוצרת לאחר שקעקעתי ממש "הכינו את המיטה שלך" על הפנים, אני פשוט לא יכולה יותר. תכין אתכם למיטה. אנא. פשוט תעשה את זה.
קרב "פעילות לאחר בית הספר"
ג'יפיאני מתעב את שינויים בתזמון ברגע האחרון. יש לי תזמון / הפרעת אובססיבית כפייתית (OCD) וזה ממש מעניק לי התקף חרדה. כאשר הבת שלי אומרת שנשירה מבית הספר היא צריכה להישאר אחרי משהו ואני גם אמורה להיות שם, התגובה הראשונית שלי היא, "לא. לא לא, לא, לא. לא. לא. לעשות את זה.. היום."
קרב "ללכת למיטה"
שינה לפני השינה, ילדים. זה פשוט. הסוף.
צפו בסדרת הווידיאו החדשה של רומפר, יומני דולה של רומפר :
בדוק את כל סדרות יומני הדולה של רומפר וסרטונים אחרים בפייסבוק ובאפליקציית ההמולה ברחבי Apple TV, Roku ו- Amazon Fire TV.
