תוכן עניינים:
- "אתה לא מתגעגע לילדים שלך?"
- "האם אי פעם תבלה עם הילדים שלך?"
- "איך בן הזוג שלך מרגיש שאתה עובד?"
- "לא מודאגת שילדיך ירגישו נטושים?"
- "מי מכין ארוחת ערב?"
- "מי מטפל בבית בזמן שאתה עובד?"
- "האם אתה מרגיש אשמה על השארת ילדיך עם מישהו אחר?"
- "לא מותשת כל הזמן?"
- "אתה מודאג ממה שקורה עם הילד שלך במעון יום כשאתה בעבודה?"
- "האם אתה חייב לעבוד?"
תמיד ידעתי שאהיה אמא עובדת (ועל ידי "לעבוד" אני מתכוון לעבוד מחוץ לבית, כי אני מודע היטב לכך שכל הורה יחיד עובד תמיד, גם אם הם לא מקבלים שכר על זה). הייתה לי עבודה מאז שהייתי בן 16, כך שהרווחת הכסף שלי הייתה חלק מולד בחיי הרבה זמן. מה שלא ידעתי זה שבחירה להיות "אמא עובדת" פירושה לענות על שאלות על הקריירה שלי אחרי ילדים ששום אישה בוגרת לא תעניין לענות עליה מרחוק. אני מדבר על שאלות פולשניות, מתנשאות ופשוט מגוחכות, ובכן, גברים לא בהכרח מתבקשים לענות.
כאילו, זה 2016, אז מדוע הרעיון של אם לקיים קריירה מחוץ לביתה (ושאיפות אחרות מעבר לתקוותיה לילדיה) עדיין גורם לשאלות אינסופיות או נושא לוויכוח? להיות אמא לא מפשיטה אישה באישיותה, בחלומותיה או ביעדיה, או בחלקים הרבים האחרים והעצומים שלה עצמה שהופכים אותה למי שהיא כאינדיבידואל. מעטים מאוד גברים מתייחסים אליהם כאל יוצרי דה-הומני לאחר שהם הולידו ילד, אז מדוע אנו ממשיכים להתמקד בנשים שחוזרות לעבוד ושואלות אותן "איך אתה עושה את זה?" או, "אני לא יכול לדמיין איך זה צריך להיות", או "אתה מנסה לקבל את הכל?"
אני עוד יותר מותש מכך שאצטרך כל הזמן להצדיק את ההחלטה שלי לקיים קריירה תוך הלידה של ילדים, כפי שאני בטוח שגם נשים רבות אחרות. אני בטוח שכולנו נוכל להמשיך בשארית חיינו בלי שנצטרך לענות שוב על עשר השאלות הבאות.
"אתה לא מתגעגע לילדים שלך?"
שאלת השאלות הללו מרמזת על כך שיש משהו לא בסדר במחשבה של אישה אם היא מבלה ברצון מחוץ לילדיה. כלומר, האם אני מתגעגע לילדים שלי מדי פעם כשאני לא איתם? בטח, אבל אני נהנה גם מהאינטראקציות היומיומיות עם מבוגרים אחרים שאינם כוללים צורך לנגב את הצד האחורי של מישהו או להתווכח על הצלילים שעושים חיות משק שונות. אני אוהבת את הילדים שלי, כפי שאני בטוחה שכל אמא עושה, אבל אני גם אוהבת את העצמאות שלי ועבודה בזמן שהם לא נמצאים זה לא אומר שאני אוהבת אותם פחות.
"האם אי פעם תבלה עם הילדים שלך?"
לא, אנחנו בעצם זרים מושלמים. מיהו האדם הזה שבכל מקרה מבקש ממני חלב שוקולד? חוזה שכירות! כמובן שאני מקבל לבלות עם הילדים שלי. אולי זו לא כל שעת ערות, אבל שנינו מספיק זמן להתעצבן אחד מהשני וגם להזכיר לי לקחת את אמצעי המניעה שלי.
"איך בן הזוג שלך מרגיש שאתה עובד?"
ובכן, ההחלטה הזו לא ממש תלויה בבן זוגי. אנו מקבלים החלטות כמשפחה, בטוח, אך איננו מוגדרים זה על ידי זה ואנחנו גם לא מקבלים החלטות זה לזה. לשנינו קריירה ושנינו תומכים זה בזה לחלוטין. למרבה המזל, בעלי אינו נושא את אותן ההנחות המיסטוגניות המתוארכות שמרמזות על כך שנשים נועדו רק להיות עקרות בית (שום דבר לא בסדר להיות עקרת בית, אבל עכשיו יש לנו אפשרויות).
"לא מודאגת שילדיך ירגישו נטושים?"
שוב, זו השלכה שלקיים קריירה ולאפשר לילדים שלי להשתתף במעון יום איכשהו הופכת אותי לאם אוהבת פחות. אז אתה יודע, פשוט אל תשאל את זה אף פעם. זה גורם לאישה להרגיש שהיא לא מגיעה לאהבה של ילדיה בכך שהיא רומזת שהיא "נטשה" אותם כאשר באמת היא פשוט בן אנוש עם ריבוי תחומי עניין ויעדים ושאיפות חיים.
"מי מכין ארוחת ערב?"
אממ, פיית ארוחת הערב, ברור.
"מי מטפל בבית בזמן שאתה עובד?"
ובכן, הבית די פשוט יושב שם ולא מתלחל לבד בזמן שאני בעבודה.
אוף, באמת ? אני אוהבת שיהיה בית נקי ומצורר בדיוק כמו כל אם ב- OCD, אבל אני מבין שיש דברים חשובים יותר בחיים מאשר שירותים נוצצים וכביסה פרושה. כמו כן, יש לי בן זוג להורות המשתתף בכל האחריות להורות (ותחומי אחריות למבוגרים) עד וכולל את הטיפול בבית שלנו. שאלת שאלה זו מרמזת כי מטלות הבית הן אך ורק באחריותה של האישה, ואם האישה אינה נמצאת בסביבתה בכל שעות היממה כדי להיטיב עם זה, אז, כמו שבעולם נותר לנקות ולבשל ולעשות כביסה? אני אתן לך רמז: כל השאר שגרים בבית ההוא.
"האם אתה מרגיש אשמה על השארת ילדיך עם מישהו אחר?"
התשובה לתשובה הזו היא למעשה מסובכת כי כן, אני מרגיש אשם לפעמים, אבל זה לא בגלל שאני צריך. אני מרגיש אשם מכיוון שכל כך הרבה אנשים רומזים שזו הדרך שאני צריכה להרגיש כשלקחתי את הילדים שלי למעון יום בזמן שאעבוד. זה לא בהכרח משהו שהוא הבעיה שלי, אלא הבעיה של החברה שמניחה שאישה מבלבלת את סדרי העדיפויות שלה אם היא עובדת במקום להישאר בבית עם ילדיה.
כמו כן, האם מישהו שואל אי פעם את האבות שם אם הם חשים אשמה בעבודה בזמן שילדיהם מטפלים במישהו אחר? לא. נכון, אז ההערה הסקסיסטית הזו יכולה להיכנס למזבלה יחד עם כל שאר האמירות המונחות והחזקות על הבחירה של אישה לקיים קריירה כי לעולם לא אענה עליה שוב.
"לא מותשת כל הזמן?"
באמת אין שום דבר פוגע בשאלה זו. עם זאת, זה רטורי מכיוון שכל אמא מותשת.
"אתה מודאג ממה שקורה עם הילד שלך במעון יום כשאתה בעבודה?"
כמובן שאני דואגת לילדים שלי. כל שעה בכל יום אני דואג לגביהם, אבל זה בגלל שאני אמא וזה מה שאנחנו עושים. קיום קריירה לא גורם לי לדאוג להם יותר או פחות ממה שהייתי עושה אם הייתי זה שמטפל בהם כל יום בבית. כאמא, אני תמיד דואגת לילדיי ולעבוד בזמן שהם לא נמצאים, זה לא משנה את זה, זה רק משנה את המוקד של הדאגות שלי. לדוגמה, אני דואג לבריונים מדי פעם בזמן שהם לא נמצאים, אבל אם הם היו איתי בבית הייתי דואג שהם לא יתאגדו. תמיד אהיה מודאגת ממשהו אבל הקריירה שלי לא תשנה את זה.
"האם אתה חייב לעבוד?"
אם אישה צריכה לעבוד או לא, זה באמת לא עניינו של אף אחד אחר. יש נשים שאינן צריכות לעבוד כדי להסתדר כלכלית, אך יש נשים שכן ושתי הנסיבות הן אישיות עמוקות ולא משהו שצריך להטיל ספק על ידי אחרים.
באשר לנשים שנבחרות ובכל זאת מחליטים להמשיך בקריירה, המניעים שלהן מוטלים בספק כפול מכיוון שאנשים עדיין מניחים שאף אישה לא תבחר אף פעם להתרחק מילדיה. זה עצוב ולא נכון, וזה שוב מרמז שנשים מתעדפות את תשלומי המשכורת שלהן מעל ילדיהן.
