10 סיבות שאמא בלאגן חם וחבר במכללה הן בעצם אותו אדם

במובנים רבים כל כך, לא ספרי התינוקות, הפורומים המקוונים או האמהות האחרות בחיי הם שהכינו אותי לאימהות. כולם עזרו, אל תבינו אותי לא נכון, אבל אני באמת מאמין שהקולג 'היה אחד ה"קורסים "המקדימים והעוזרים ביותר לחיים כאם. מבחינתי זה כנראה בגלל שהייתי בלגן חם במכללה, ובכן, אני עכשיו בלגן חם. אחרי הכל, אמא בלגן חם וחבר במכללה הם בעצם אותו אדם, והדרכים שנכשלתי בצורה פנטסטית כשניסיתי לרצות את עצמי לשיעור עזרו לי לעבור כמה מהפנטסטי למדי (שלא לדבר על מביך) כישלונות שחוויתי כאמא.

בקולג 'הייתי אסון. כלומר, הגעתי לשיעורים שלי (באיחור) ועברתי את כל הקורסים שלי (באופן מפתיע) ושילמתי את החשבונות שלי בזמן (קסום) ואפילו הצלחתי לעבוד במשרה מלאה תוך כדי הלימודים במשרה מלאה. ובכל זאת, נאבקתי והייתי אבוד במקצת, ובשילוב עם כמה (קרא: הרבה) הכרויות איומות של היכרויות, חוויית המכללה שלי הייתה דבר אם לא מבדר. האימהות הוכיחה את עצמה את אותה מידה. החלטות ההיכרויות הרעות נעלמו (למרבה המזל) אבל אני עדיין מאחר להכל ועובד במשרה מלאה ומעדף באמהות, חולצה מוכתמת אחת ובוהן מגואלת בכל פעם.

וזו הסיבה שהקווי הדמיון הבלתי ניתנים להכחשה בין אמהות סטודנטיות לאמהות בלגן חמות אינן דבר מנחם. אחרי הכל, עשיתי את זה במשך ארבע שנות לימודים ושקעתי את התואר הראשון כך שאוכל לעשות את זה גם דרך האימהות, נכון? ימין. אז, עם זה בחשבון, הנה הסיבה שהבלגן של סטודנט במכללה ואמא הבלגן החם שלה הוא בעצם אותו אדם:

שניהם תמיד מאוחרים להכל

במכללה, איחרתי לשמצה את הכל באופן מוחלט. איחרתי לשיעורים ואיחרתי ללימודים ואיחור לבראנץ 'ואיחור למסיבות. אני רוצה לספר לך שארבע שנות לימודים וקצת שנים של להיות "לבד" עזרו לי לתקן את סוגיות ניהול הזמן שלי, אבל זה יהיה שקר.

אני עדיין מאחר להכל, ואני עכשיו בנקודה בה החברים שלי יגידו לי שהאירוע מתחיל כשעה לפני שהוא מתחיל בפועל. היי, אני לא מאשים אותם (אני בדרך כלל מאחר וחצי שעה לדברים, עכשיו).

שניהם רואים את "הלחמנייה המבולגנת" כאל התסרוקת שלהם

מכיוון שאני מאחר בתמיד, "לזרוק את השיער שלי בלחמניה מבולגנת ולשכוח מזה לגמרי" היה מצרך הצהרת אופנה בחיי מאז ומתמיד. זה היה ה"מבט "שלי ללימודים בקולג 'וזה ה"מראה" שלי כאמא בלגן חם. אני לא מתנצל.

שניהם מתמהמהים עד השנייה האחרונה

זה לא שאני לא רוצה לתכנן הכל ולהגדיר לוחות זמנים ולהיצמד לציר זמן כלשהו שהופך את ימי לחלק וללא מאמץ. זה פשוט בלתי אפשרי, בסדר? זה. משהו יקרה והתכנית תצא מהחלון וכך, אתה יודע, מה הטעם?

לא ראיתי את הנקודה במכללה ואני לא רואה את הנקודה עכשיו. אני חושב שעדיף פשוט ליהנות מהרגע בו אני נמצא, לדחות את הדברים הקשים או הקשים עד הסוף, ואז להטביע את עצמי בקפה בזמן שאני מתמודד עם הצרכים בשעה האחרונה ובו זמנית משגע את עצמי לאט לאט. זה נשמע הרבה יותר סביר, נכון?

שניהם לא מאמינים בביצוע כביסה

במכללה, אם מצאתי חולצה על הרצפה והיא לא הייתה מלוכלכת מדי ולא מריחה ולא הייתה כל כך מקומטת, חשבתי שהיא חולצה מתאימה לחלוטין ללבוש בפומבי.

כן, הדבר תקף כעת. (למען האמת, אפילו כתם פה ושם לא ימנע ממני ללבוש את החולצה הזו לחנות או לפארק או בכל מקום).

לשניהם לא אכפת מללבוש פיג'מה בציבור

מכנסי פיג'מה של אדם אחד הם בגדים של אדם אחר, "אני מאחר לשיעור" או "אני רץ מאוחר לתאריך משחק".

בנוסף, לעניות דעתי, אם אתה לא חושב שזוג מכנסי טרנינג נוחים או מכנסי פיג'מה עדינים לגמרי ללבוש בפומבי, אתה לא מנסה מספיק קשה (או לחיות את החיים הכי טובים שלך).

שניהם עשו את "אני כל כך מצטער שלא הבנתי קודם" שיחת טלפון לאמהות שלהם (או לאבות)

אני זוכר חי אחד שיחות טלפון (מרבות) שקיימתי לאמי את שנת הלימודים הראשונה שלי, והתנצלתי על הדרכים הרבות שהייתי סתם כאב תבל. התנצלתי על כך שלא הבנתי איך שטרות עבדו ואיך הכביסה נשטפת ומדוע ניקיון החדר שלי היה, ככל הנראה, הכרח.

ואז נולדתי תינוק, ויצאתי עוד כמה שיחות טלפון לאמי. התנצלתי על כך שהעבדתי אותה אי פעם בלי עבודה והתנצלתי על כך שאי פעם הייתי חצופה כלפיי או שאמרתי לה שהיא לא מבינה משהו והתנצלתי על כך שרציתי לעשות דברים מסוכנים בתיכון, כי ידעתי (ועדיין יודע) מה זה מרגיש אוהבים כל כך לאהוב מישהו שאתה מפחד ממנו לחוות גרם של כאב.

שניהם נאבקים להרגיש כמו מבוגר בפועל …

אני עדיין מחכה ליום שאני מרגיש מבוגר "אמיתי". לא הרגשתי כמו מבוגר כשהייתי "לבד" והייתי הולך לשיעור ועובד עבודה במשרה מלאה ואחראי לחלוטין על חיי שלי. אני לא מרגיש כמו מבוגר עכשיו כשאני עובד במשרה מלאה ובמערכת יחסים בריאה ואחראי לחלוטין לא רק על חיי, אלא על חיי של בני.

כאילו, אני אהיה בסופו של דבר מבוגר, נכון? זה יהיה דבר שקורה? מישהו? מישהו?

… ושניהם מוצאים את עצמם קנאים לילדים במידה מסוימת (לעיתים)

אני זוכר שהסתכלתי לאחור על תלמידי התיכון וחשבתי, "בנאדם, אתם אפילו לא יודעים כמה טוב יש לך את זה. אתה לא צריך לשלם חשבונות או משהו כזה."

עכשיו אני מסתכל על בני וחושב, "אחי, אין לך מושג כמה טוב לך. יש לך אנשים שעושים הכל בשבילך ואתה לא צריך לשלם חשבונות או משהו כזה."

יש דברים שאף פעם לא משתנים.

שניהם מסתדרים בעזרת עזרה קטנה מחבריהם

אני לא יודע מה איתך, קורא יקר, אבל מעולם לא הייתי מצליח להגיע למכללה אלמלא החברים המדהימים שלי. הם ערכו אותי ממצבים דביקים יותר (בצורה פיגורטיבית ומילולית) ממה שאכפת לי להודות, ואם זה לא היה בשביל התמיכה והידידות שלהם יש סיכוי טוב שאני לא אהיה איפה שאני נמצא היום.

ניתן לומר את אותו דבר לגבי החברויות והאימהות שלי. אלמלא החברים שלי ומערכת התמיכה שיש לי, אני באמת לא יודע איך הייתי מצליח להגיע להריון קשה או לידה מפחידה או שנתיים אמהות ראשונות. בלגן חם לא יכול לעשות את זה לבד, ולעזאזל, אנחנו לא רוצים. (בנוסף, אל תתנהגו כאילו אתם לא אוהבים לקבל מאיתנו שיחות טלפון לא שגרתיות, כשאנחנו זקוקים לעזרתכם ובדרך כלל נצטרך לספר סיפור משוכלל ומבדר מדוע.)

לשניהם יש יעדים גדולים למדי

למרות שהייתי בלגן במכללה, שמרתי עין על הפרס. עבדתי במשרה מלאה (כי המכללה יקרה) והגעתי לבית הספר במשרה מלאה וסיימתי ארבע שנים, למרות היותי חסרת אחריות ופגומה ויצאתי עם כמה אנשים מפוקפקים מאוד שהפכו את החיים, אתה יודע, קשה.

עכשיו, ובכל כך הרבה מובנים, לא הרבה השתנה. אני עובד במשרה מלאה ומטפל בבני וממשיך לפקוח עין על הפרס - מגדל בן אנוש שמח, בריא וחביב שיכול לצאת לעולם ולמצוא את ההגדרה שלו לעצמו להצלחה תוך שהוא מכבד ואכפתי. של אחרים - גם כשאני נכשל. לא נראיתי כמו הסטודנטית "המושלמת" במכללה כשאווי כמו בבית הספר ואני בהחלט לא נראית כמו האמא "המושלמת" עכשיו, אבל זה לא מנע ממני להיות הכי טוב מוחלט שלי. בשתיהם.