תוכן עניינים:
יש לי בן בקרוב בן 7 ובת בת 4 והם אוהבים אחד את השני. בשנה האחרונה בערך ראיתי את מערכת היחסים הלבבית אך הסתמית שלהם פורחת בחברות אמיתית וחביבה. הם משחקים ביחד, הם מתיידדים יחד בגן המשחקים, וכן, הם נלחמים יחד. בהתחלה הייתי מתערב ברגע ששמעתי קולות שהעלו ומנסה לתווך בין האינטרסים המתחרים בצורה הוגנת ככל האפשר. אבל כעבור זמן מה הפסקתי. אני נותן לילדים שלי להילחם, ובכנות, אני אף פעם לא חוזר.
אל תבינו אותי לא נכון, אם אני שומע דברים שמתחילים להשתבש בצורה נוראית (שהיא למעשה פחות תכופה ממה שהייתם חושבים) אני אכנס לשמש כקול או כסיבה. אבל למדתי די מהר שלרוב הילדים שלי יכולים להתמודד עם קונפליקט בין אישי בכוחות עצמם.
לאפשר לילדים שלי לחשוף דברים וללא השגחה מתמדת שלי היה יותר תגלית מקרית מאשר החלטה עקרונית. יום אחד שמעתי אותם עומדים בשורה בחדר שלהם וזה היה באחד הימים שבהם פשוט לא יכולתי להתמודד יותר. לקחתי קצת זמן לאסוף איזשהו חוסן נפשי כדי לשבור את זה כשפתאום שמעתי את הצעקות נפטרו והם היו: מדברים. תוך דקות הם הגיעו להסכמה. אז כשהפסקתי מספיק זמן לשקול ליישם טקטיקה חדשה זו במשרה מלאה, זרקתי זהירות לרוח ונתתי לה מערבולת. מסתבר שהם יכולים ללמוד שיעורים חשובים מאוד כאשר הם נלחמים בקרבות שלהם. אז לא, אני אפילו לא מצטער קצת על שאפשרתי לילדיי להילחם, והנה הסיבה לכך:
מכיוון שהסכסוך החברתי הוא רגיל
