10 דברים שהורים של שנות ה -90 נותנים לילדים לעשות בעצמם שאף הורה לא ייתן לילד שלהם לעשות עכשיו

ילדים בשנות ה -90 חיו את קצה הזנב של עידן התמימות; תקופה בה היה ניתן לנצל את החופש, היה צורך באחריות (להבדיל מהשכר) וצבעי סוכר, D & C לצריכה. נראה שיש כל כך הרבה דברים שהורים של שנות ה -90 עשו שלא היינו עושים כעת; דברים שאני מבין עכשיו שעכשיו אני יכול להביט בנוסטלגיה לאחור על איך שגדלתי. אני לא אשקר: יש פעילויות מסוימות שאני עצוב שהילדים שלי צריכים להחמיץ אותם.

אני חושב שהפעילות הגדולה ביותר שהלוואי שילדי יוכלו לחוות היא בדיקה אקראית של השכונה שלהם. חופש ללא מנופלים (ומנוצל בכנות) זה משהו שאני עדיין זוכר בחיבה, כי זה איפשר לי להיות משהו אחר מאשר סתם ילדה קטנה. הייתי חוקר, הרפתקן, מישהו שחצה גבולות ולא היה לו אלא הטבע והחברים שלי שיחזיקו אותי בחברה. שום טלפון לא קושר אותי אל העולם שבחוץ, דוחק בי לבדוק את החוויות שלי בפייסבוק או באינסטגרם או לבדוק באובססיביות במייל.

קשה היה לספק לעצמאות הזו את הדור הנוכחי של ילדים, בזכות עולם שבאופן כללי לא מעט (לקרוא: בהחלט) מפחיד לחיות בו, במיוחד כשאתה קורא כותרות בעיתונים או צופה בחדשות. ואם אתם בכלל משתמשים במדיה חברתית כלשהי, אז אין לכם ברירה אלא לשים לב בכלל לדברים הנוראים שקורים בעולם. מספיק לגרום לכל הורה לרצות לקימי שמידט את ילדיהם לתמיד.

ילדים בשנות ה -90 החזיקו בשליטה ניכרת יותר על חייהם שלהם, אם לטוב ולרע. יתכן שילדינו לעולם לא יידעו את ההנאות שבכניסה לעצמם לבית בסוף היום ולהתיישב לשלוש שעות מוצקות של טלוויזיה מטורפת, אך ככל הנראה הם לעולם לא יבעירו את הבית שלהם בעצמם מכיוון שהם לא קראו את הוראות על ארוחה קפואה בצורה נכונה. אני מניח שכולנו פשוט צריכים לקחת את הטוב עם הרע, הא?

אז, עם זה בחשבון וברוח הנוסטלגיה ואולי אפילו הכרת תודה קטנה, הנה תשעה דברים שהורים בשנות ה -90 נותנים לילדים לעשות בעצמם ששום הורה לא יאפשר לילדיהם לעשות היום:

ללכת לבית הספר לבד בגיל צעיר

אני זוכר לחלוטין שהלכתי לבדי לבית הספר, די ממש מתחילת הקריירה החינוכית שלי. לא עניין גדול אז, מבחינתי, אבל אין מצב שאפשרתי לבת שלי ללכת לביתה לבית הספר, בעוד שנה. פשוט, לא.

חזור הביתה לארוחת צהריים בעצמן

החל מכיתה ה 'הייתי חוזר הביתה בצהריים, מקש על חוט סביב צווארי ומכין את עצמי ל"זודלס "תוך כדי צפייה באבן הצור. איש לא היה בבית חוץ ממני. אני לא יכול לדמיין שזה מתרחש היום.

קח לתחבורה ציבורית

נסעתי באוטובוס לקניון כשהייתי בת 10, וזה רק בגלל שעברתי עכשיו לעיר בה היה צריך לנסוע באוטובוס להגיע לקניון. החברים החדשים שלי נסעו באוטובוס בכיתה שלוש או ארבע. כמובן, כשמסתכלים על ה- GIF הזה, אני מבין שאין דרך לעזאזל אני אתן לילדים שלי לנסוע לבד באוטובוס עד שהם יהיו בני נוער.

לכו לחקור איפשהו חדש

כשגדלתי, ביתנו נסוג לשדה ענקי לא מפותח, שלם עם דשא עד לחזה שלנו. הקיצים היו כרוכים בכדי לחקור בתחום זה ללא פיקוח מבוגר כלשהו.

שיעורי בית

אלא אם כן הייתי בבעיות רציניות בהבנת מושג, הייתי לבדי בכל הנוגע להשלמת שיעורי הבית. אם כי, אני חייב לומר, לא היו לי שיעורי בית בגן עד כמה שזכור לי. אבל הבת שלי עושה זאת ואני מבלה זמן לא מבוטל בעשייה עם זה. זו באמת לא משימה שאני מרגיש בנוח להשאיר אותה לבד.

האינטרנט

לאף אחד לא היה מושג מה לעזאזל האינטרנט באמת, לפחות בהתחלה. הורים לא דאגו לטורפים של ילדים, מכיוון שהם אפילו לא הבינו את הרעיון של חדרי הצ'אט שלהם ומה יכול היה להתרחש. עכשיו? ובכן, הילדים שלי לא יעיינו בסולו באינטרנט, סנס פיקוח. אין דרך משונה.

שמרטף ילדים אחרים בגיל 11

כן, הייתי שמרטפת ילדים שהיו בני ארבע ושש, כשהייתי רק בת 11. לא, לא הרגשתי כשירה בזה. כן, עשיתי את זה (וקיבלתי שכר) בכל מקרה.

חציית רחובות תפוסים

אני אפילו לא מדבר על שיטוט, כאן. חציית צומת מרכזית בעצמך, בגיל שש, הייתה דבר שבשגרה. אין פיקוח על ההורים, רק אולי מערכת כללים שצריך לנהוג עליהם (מה שעשית או שלא עשית, מכיוון שההורים שלך לא היו שם כדי להכשיל אותך בקשר אליהם).

מחמם את ארוחת הערב מחדש על ידי עצמם

האם אני היחיד שהכניס תיבת פיצה מקרטון לתנור, בגיל שמונה? אני לא יכול להיות היחיד. ולא, לא הבעתי את הבית.

צפייה בשעות ובשעות הטלוויזיה

בין אם זה MTV או מבצעים אחר חינוך או VHS אחרי VHS אחרי VHS, ילדי שנות ה -90 צפו בטלוויזיה הרבה. עכשיו? ובכן, עכשיו ההורים צריכים לקרוא על הסכנות של זמן המסך וכיצד התקשורת משחיתה את המוחות הצעירים.