תוכן עניינים:
- "מה זה היה?!"
- "אה, כן. כמעט שכחתי."
- "אולי כדאי לי לקנות נוצצים לילדים?"
- "האם הם חייבים להיות כל כך רועשים?"
- "אם הם יעירו את הילד שלי, אז תעזור לי …"
- "בסדר, האם זה היה האחרון אפילו זיקוקין ?!"
- "מדוע זיקוקים הם אפילו דבר ?!"
- "ובכן, לפחות הילדים אוהבים אותם"
- "עצור טוב יותר זה עם סיום ה- 4 ביולי"
- "בסדר, האחרון האחרון היה יפה …"
זה התקופה של השנה שבה העגלות והמנגלים והדגלים, ומאכלי האצבעות המדהימים מגולפים לחגיגה. זה גם הזמן של השנה שאנחנו נאלצים לסבול תצוגות זיקוקים אינסופיות, שמוצעות בדרך כלל על ידי שכנינו החגיגיים. פעם הערכתי את אהבת שכני לזיקוקי דינור, אבל אז נולדתי ילד וההערכה הזו פחתה משמעותית. עכשיו אני חושב על הדברים שכל אמא חושבת כששכנתה מדליקה זיקוקים, ורוב הדברים אינם בהכרח דומים להכרת תודה.
כן, נחמד לערוך תצוגה שכונתית במהלך ה- 4 ביולי ובסביבתה, במיוחד תצוגת זיקוקים שלא בהכרח שילמתי עליה. אני יכול להעריך את הצבעים היפים ואת העבודות ששכני מכניס לזיקוקים קלילים לא רק לעצמם, אלא לשארנו. עם זאת, הם כל כך מפחידים בקול רם והם נמשכים זמן רב מדי והם קורים בדרך כלל אחרי שהשמתי את הילד שלי ללילה. בימינו הם יותר מפריע מאשר חגיגה מהנה ואני די פשוט רוצה לומר לשכני להפסיק. אני כולי בעד חופש וחוגג חופש אבל, כאילו זה צריך להיות כל כך רם?
אני מבין שאני נשמע מבוגר ממה שאני צריך ובהחלט אוהב את אמא שלי (ואפילו סבתא, בשלב זה) אבל אני פשוט לא יכול להעריך את הזיקוקים השכונתיים כמו פעם. אני חייב להניח (לקרוא: מקווה) שאני לא היחיד, אז הנה כמה דברים שאני חושב כששכני מדליק זיקוקים בכל 4 ביולי, שגם כל אמא בטח חושבת.
"מה זה היה?!"
מדוע הם צריכים להשמיע זיקוקים כמו יריות או פיצוצים אדירים ?! הם כל כך צורמים וכל כך מפחידים בקול רם ולמרות שאתה בטח מודע לתאריך (אולי), אתה בטח לא מוכן לשמוע את המפץ הרועש עד כדי כך בזמן שאתה עושה ארוחת ערב או מרגיע אחרי יום ארוך. כאילו, אזהרה כלשהי תהיה נחמדה, אנשים.
"אה, כן. כמעט שכחתי."
אני לא יודע מה איתך, אבל אני תמיד שוכח ש -4 ביולי נמצא מעבר לפינה. למעשה, התזכורת השנתית שלי היא תמיד הזיקוקים שהשכנים שלי יצאו לדרך, כך שאקדיש כמה דקות להרהר בסבירות שאנחנו במצור, עד שאזכור את זה, לא, זה רק חגיגות ה- 4 ביולי ואני היינו עסוקים מכדי לזכור.
"אולי כדאי לי לקנות נוצצים לילדים?"
העדפת הזיקוקים שלי בהחלט השתנתה לאחר שילדתי ילד. לפני הלידה רציתי לקנות את הזיקוקים הגדולים ביותר, הכי חזק, כנראה הכי יקר ובהחלט המסוכנים ביותר בסביבה. עכשיו? ובכן, עכשיו אני עוסק בנצנצים והנחש האלה שהם כל כך משעממים אבל עדיין מספיק מרתקים בכדי לעורר את תשומת ליבו של הילד שלי. תחילה בטיחות, אנשים. בטיחות קודמת לכול.
"האם הם חייבים להיות כל כך רועשים?"
ברצינות, למה ?! אני לא מומחה להרס אבל הם לא יכולים לשים איזה מכשיר משתיק קול על הדברים הארורים האלה ?!
"אם הם יעירו את הילד שלי, אז תעזור לי …"
כל שנה, בלי להיכשל, שכני מצליחים להציל את הזיקוקים הקשים והמתועבים ביותר לאחר שהילד שלי נרדם. וכל שנה, בלי להיכשל, אני בוהה במוניטור ומקלל בשקט את השכנים, ומתפלל לאלי השינה שהם לא יעירו את הילד שלי. זה הכי גרוע.
"בסדר, האם זה היה האחרון אפילו זיקוקין ?!"
אני יודע שהם מדליקים זיקוקים אבל בכנות, האחרון לא נשמע חגיגי.
"מדוע זיקוקים הם אפילו דבר ?!"
כאילו, איך זה הפך לבילוי אמריקאי שכולנו החלטנו קולקטיבי לאמץ? הם רועשים ומסוכנים ויקרים ואו רגע. כן. הם פשוט העירו את הילד שלי ועכשיו אני שונא את כולם.
"ובכן, לפחות הילדים אוהבים אותם"
כשהשכנים עושים זיקוקים מדליקים כשהילד שלי ער, הוא בטוח אוהב אותם. הוא יכול לשבת ולבהות שעות (או עד סיום הזיקוקים) פשוט מהופנט מכל הצבעים היפים המאירים את השמיים. הוא אפילו יצביע ויצעק את שמו של כל צבע (כפי שהוא פשוט לומד אותם, כפעוט) ועיניו ענקיות והוא מחייך ובכן, זה באמת הופך את הכל לשווה את זה.
"עצור טוב יותר זה עם סיום ה- 4 ביולי"
אל תהיה אחד מאותם אנשים שממשיכים להדליק זיקוקי דינור ב -5 ביולי ו -6 ביולי ו -7 ביולי. סתם, לא.
"בסדר, האחרון האחרון היה יפה …"
עם זאת, קשה לא לאהוב אותם. הם די מגניבים.
