10 דברים שאמא עם ילד מוחצן תשמח לא לשמוע שוב

אני די רגוע, בכנות, כשמדובר בדברים שאומרים לילדים והסביבה שלי. כמובן שיש דברים מסוימים שאני לא אסבול (סקסיזם, גזענות, התעללות מילולית וכל מה שקצר) אבל אני לא אתבאס אם מישהו יטעה את הבן שלי, למשל. בסופו של דבר אני לא יכול לשלוט במה שאנשים אחרים חושבים או מרגישים או אומרים, וגם זה לא בהכרח התפקיד שלי לעשות זאת. עם זאת, כאמא לילד יוצא מאוד, אני יכולה לומר לך שיש דברים שאמא עם ילד מוחצן תשמח שלא לשמוע שוב; דברים שאינם מועילים; דברים שלמרות שכנראה אפילו לא קרובים לדבר הגרוע ביותר שאפשר לומר על ילד להורה, הם פשוט כאב ודי מעצבן.

אני מהסס לתייג את הילד שלי "מוחצן", שכן הוא פעוט והפעוטות די רועשים ויוצאים וידידותיים ללא קשר. הוא כל כך משתנה על בסיס יומי, אין לי מושג איך הוא יהיה שבוע, חודש, שנה או חמש שנים לעת עתה. אולי מה שאני רואה כנטיות מוחצנות, הוא באמת שהוא פשוט פעוט ובסופו של דבר הוא בסופו של דבר להיות יותר מופנם ביישן. מי יודע. עם זאת, לעת עתה, הוא יוצא. נראה שהוא לא מפחד מאף אחד; הוא אוהב לדבר; הוא אוהב לשאול שאלות; הוא אוהב להיות סביב אנשים והמון גדול; הוא אוהב לרקוד מולי; הוא אוהב תשומת לב.

כתוצאה מאישיותו של בני (לעת עתה, אך בהחלט משתנה ומתפתחת), אני שומע המון שאלות והערות ודאגות לגבי אופן פעולתו ומה שעשוי או לא עלול לצאת מזה. אני אומר לך, יקרים יקרים; "העצה" הבלתי מבוקשת אף פעם לא נגמרת. לרוב לא אכפת לי. עם זאת, זה בטוח יקל על ימי אם מעולם לא שמעתי את הדברים הבאים לעולם.

"איך אתה עושה משהו?"

אני נעשית דברים באותה דרך שכל הורה (או מבוגר) עושה הכל, באמת. האם לפעמים קשה יותר להשיג את המטרות היומיומיות שלי מכיוון שיש לי פעוט יוצא שאוהב להיות בסביבת אנשים או לשאול חבורה של שאלות או לדבר כל הזמן? בטוח. עם זאת, אם זה לא היה הבן שלי, זה פשוט היה משהו אחר שמקשה את היום שלי מעט יותר.

זה המשמעות של להיות מבוגר מבוגר. עם ילד או בלעדיו, הדברים קשים אבל בכל מקרה אתה מסתדר. אתם חושבים שעלולים להקל על ההרגשה שהושגו או להגיע למטרות שלכם - כמו לתכנן דברים, לתזמן דברים, לדאוג לעצמכם, להישאר מסודרים ולבקש עזרה כשאתם זקוקים להם - ואתם חיילים הלאה. ככה אני עושה דברים.

"אני בטוח שאתה מודאג כל הזמן …"

ובכן, בטוח, אבל לא בגלל שהילד שלי הוא מוחצן. אני מודאג מכיוון שאני הורה והדאגה היא חלק ממשחק ההורות. אני מודאג מכיוון שאני מודע לחלוטין לכך שאני לא יכול לשלוט לחלוטין על כל תרחיש, וגם לא יכול להגן על בני מכל דבר קטן.

בעיקר אני מודאג כי אני לא רוצה שהבן שלי יחיה חיים בלי כאב או שברון לב. האם אני רוצה לראות אותו חווה את הדברים האלה? לא. זה יונק וזה יכאב ואהיה לי קשה לראות את הבן שלי הוא כל דבר אחר מאשר שמח לא נפולוגי. האם אני יודע שהוא צריך לחוות כאב ושברון לב? האם אני יודע שזה חלק מהיותי בן אנוש? האם אני יודע ששתי החוויות הללו, וכל כך הרבה חוויות אחרות שלא מהנות, הן חלק מחיים את חייך באופן מלא ומוחלט? כן. לכן הדאגה היא חלק מהיותו הורה, מכיוון שאני רוצה שהבן שלי יחיה את החיים הטובים ביותר שהוא יכול, ובסופו של דבר זה אומר שהוא בסופו של דבר ייפגע.

"… ומה עם 'סכנה זרה?'"

אני יכול ללמד את בני לא להיכנס לטנדר עם מישהו שהוא לא מכיר, ועדיין לעודד אותו להיות הוא עצמו. אני יכול ללמד אותו לומר משהו אם מישהו מבקש ממנו לעשות משהו שהוא לא רוצה לעשות או לגעת בחלק מגופו שהוא לא רוצה לגעת בו, מבלי להפחיד ממנו את הגיהינום החי.

אני אמנם לא מתלהם מהאפשרות של הילדה שלי "להילקח", אבל אני יודע שהסיכויים הם נמוכים במיוחד. כאילו, כל כך מאוד, נמוך מאוד. אני לא מתכוון לומר לו להפסיק להיות מוחצן, רק בגלל איום נתפס שמודגש עד כדי כך שאנשים מאמינים שהוא נפוץ יותר ממה שהוא באמת. בני יהיה ערני, אבל הוא עדיין יהיה הוא עצמו.

"אני בטוח שאתה מסתכל קדימה אל כוס היין ההיא בסוף הלילה, הא?"

האם נוכל לעצור עם הטרופי "כל אמא לחוצה שותה בקבוק יין (או שלושה) יין בלילה". זה כל כך מוגזם ומוגזם ומעייף, ובכנות, לא בריא. האם אני נהנה מכוס אדום בסוף יום ארוך? אה, לא ממש. אני מעדיף ויסקי. אבל גם אז אני לא "זקוק" לאלכוהול כדי "להתמודד" עם פעוט. אני לא "זקוק" להתלהם כדי "להתמודד" עם פעוט מוחצן. אני לא "זקוק" לאלכוהול כדי "להתמודד" בכלל.

ישנן כל כך הרבה דרכים אחרות שאני יכול לחזור לנטרל ולמצוק מיום מכריע במיוחד, שאינו כרוך באלכוהול. משחק משחקי וידאו, למשל, הוא דרך נהדרת עבורי להפיג מעט מתח. לצאת לטיול או לקרוא ספר או פשוט לדבר עם חברים על ימיהם, כדי שלא אצטרך לחשוב על שלי, כל אלה דרכים להירגע. אין צורך במתן אלכוהול, חברי.

"ובכן, אתה לא צריך לדאוג שהילד שלך יהיה אי פעם ביישן"

רק בגלל שהבן שלי מוחצן ברוב התרחישים, זה לא אומר שהוא אף פעם לא מתבייש.

יתר על כן, מדוע "הייתי דואג" אם הילד שלי היה בעצם ביישן? להיות ביישן זה לא רע. אני די ביישן במסגרות חברתיות מסוימות, ואני לא מחשיב את עצמי כפגום. אם וכשהילד שלי ביישן, אני לא אנפש אותו ולא יגרום לו להרגיש רע ואני בהחלט לא אדאג.

"האם הם אי פעם שקטים?"

איכס. זה. זה הגרוע ביותר. מדברים על גס רוח, נכון?

אני מניח שהייתי יכול לראות איך זו שאלה קצת תקפה, במיוחד אם זה בא ממישהו שאני אוהב וסומך עליו ובעיקר בגלל שהילד שלי אוהב אוהב אוהב לדבר. אני לא סוטה בקלות רבה מאוד. עם זאת, זו גם סוג של שאלה מטופשת. כמובן שהילד שלי שקט. הוא שקט כשאני קורא לו; הוא שקט כשהוא צופה ב"סיפור הצעצועים "; הוא שקט כשאני מבקש ממנו להיות שקט (לפעמים); הוא שקט כשהוא ישן. מוחצן לא אומר בהכרח "בקול רם ללא הרף", ובעוד שהפעוטה שלי רועשת - אחרי הכל, הוא פעוט - הוא גם שקט וביישן ושמור גם לפעמים.

זו הסיבה שאנחנו לא צריכים להכניס אנשים, אפילו ילדים, לארגזים, חברים שלי. כולנו מורכבים להפליא.

"אתה בטח מותש"

לפעמים כן. לפעמים אני מותש מאוד, אבל אני לא יכול להאשים את הפעוט המוחצן שלי בגלל שהייתי הסיבה לכך שאני כל כך עייף ובאופן קבוע.

אני מותש מכיוון שאני אמא עם קריירה ואחריות מרובה. אני מותש מכיוון שיש כל כך הרבה דברים שאני משקיע את זמני והמאמץ והאנרגיה שלי: מערכות היחסים שלי, החברויות שלי, המשפחה שלי, העבודה שלי, הטיפול העצמי שלי. אני מותש מכיוון שאני מבוגר ולהיות מבוגר זה יכול להיות די מתיש. אל תאשימו את הילד שלי, אנשים. לא הוגן. הייתי מותש כשהייתי חופשי מילדים ובמכללה.

"ובכן, הילד שלך בהחלט 'מרוח'".

האם נוכל פשוט לא במילה "מרוחק?" אני יודע למה אנשים מתכוונים באמת כשהם אומרים "מלא רוח". הם באמת מתכוונים "כאב בתחת".

"לפחות תדע שהם יהיו הילד הפופולרי"

אני לא ממש מכניס הרבה זמן ואנרגיה לתהות אם הילד שלי לא יהיה "פופולרי" כשבסופו של דבר ילמד בבית הספר. כל מה שמעניין אותי באמת הוא שהוא יהיה בטוח, יקיים יחסים בריאים ויילמד את מה שהוא צריך ללמוד.

בנוסף, אני לא יודע אם הוא יהיה "פופולרי". אין לי מושג מה יהיה, כי הוא סתם פעוט.

"יש לך כוכב עתידי על הידיים שלך!"

לרוב לא אכפת לי מהרגש הזה, כי אני יודע שנאמר במיטב הכוונות. ובכל זאת, אני לא יודע למי בסופו של דבר בני יהפוך, ואני בהחלט לא מתכוון לנסות לקבוע את עתידו "בהקדם האפשרי" ולטובתי. מי יודע, אולי יום אחד הוא יחליט שהוא מעדיף להיות מופנם. אין לי מושג ובכן, זה חצי הכיף.