תוכן עניינים:
- סרבול הוא גנטי
- אני קצת סרקסטי מדי
- הגוף שלי בדיוק כפי שהוא צריך להיות
- אני נמרח בקלות
- אני טוב בתקשורת
- אני חסרת סבלנות
- היותך טיפוס בטן זה דבר של יופי
- אני מצוין באלתור
- כנראה שלעולם אסור לי לשיר במכונית
- אני אפילו לא קצת מגניב וזה בסדר
לידת ילדים שינתה את חיי, אבל זה לא ממש שינה אותי. לא יותר מדי, בכל מקרה. אבל אני מאמין שלא להצליח ללמוד ולצמוח אחרי שחוויתי משהו מונומנטלי כמו לגדל ילדים זו הזדמנות מבוזבזת. אז יש הרבה דברים שהילדים שלי לימדו אותי על עצמי, כי לחיות איתם זה כמו לחיות עם שתי גרסאות קטנות מאוד ובלתי מעוכבות של עצמי. זה יכול להיות גם מענג וגם לא נוח מאוד מכיוון, אגב, האם אני באמת כזה? (אני כן.)
למען האמת, זה היה היבט של הורות שמעולם לא ראיתי בא. חשבתי שאלמד על עצמי הרבה על סמך כל מה שאצטרך ללמוד ולעשות ולשתתף בילדים שלי. אני חושב שבסך הכל יש רשימה של שיעורים אוניברסליים שכל ההורים לומדים פשוט על ידי היותם הורים, כמו כיצד לשרוד בשינה מעט או חסרה, או כיצד להסביר מושגים פוטנציאליים מסובכים למודעות הפעוטות.
אבל יש שיעורים אישיים יותר אינדיבידואליים שאני מרגיש שרבים מאיתנו לומדים כשאנחנו מבינים שאנחנו מגדלים בני אדם קטנים שיש להם הרבה מהתכונות הטובות והגרועות ביותר שלנו. מבחינתי היותי אמא איפשרה לי להעריך היבטים של עצמי שלא הבנתי אפילו שהם היו שם; כיצד להתמודד טוב יותר עם המוזרויות האישיות הפחות נעימות שלי; ובמקרים מסוימים, רואה את עצמי באור אחר.
סרבול הוא גנטי
תמיד הנחתי כי חוסר הכוח והנטייה שלי לתאונות (לא-חמורות-אך-עדיין-בדרך כלל-מביכות) היו כישלון אישי. אבל בהתבסס על העובדה שהילדים שלי הם בלי שום מגע קל באלגנטיות או עדינות ויש לי, אני לא חושב שלא, הצלחתי ליפול מהכיסאות מתנוחה לא יושבת ומושבת לגמרי, אני חושב שזה יכול לא יהיה פליק. צריך להיות כאן מרכיב גנטי ולמען האמת, אני מתנחמת. כי מי יכול להילחם בגנטיקה? לא הברווז הקטן והמטלטל הזה!
אני קצת סרקסטי מדי
זו מימוש חדש יחסית, והתוצאה של בני מתבגר … ופראי די ארור. לדוגמה, שלשום שאלתי אותו, "מה אני צריך לעשות כדי שתנקה אחרי עצמך?" והוא ענה, "מה אני צריך לעשות כדי שתפסיק לדבר על זה?"
כל מה שיכולתי לעשות היה לעצור צחקוק ולומר לו שלמרות שהתגובה שלו לא מכבדת, זה גם היה שנון באמת ולכן הוא קיבל אבזרים לקאמבק טוב ואזהרה שלעולם לא יעשה זאת שוב.
ואיפה הבן שלי בא עם הדברים האלה? אני. הוא בהחלט מקבל את זה ממני.
הגוף שלי בדיוק כפי שהוא צריך להיות
משהו שכדאי לדעת על הבית שלי: עירום הוא דבר מקרי ואגבי, לפחות כשמדובר בילדים שלי. הם מאוד נוחים בעורם, בלשון המעטה, ואנחנו לא עושים מזה עניין גדול. זה היכה אותי, ככל שהצעירה שלי התבגרה והתחלתי להסתובב עירומה כציפורן, כי, פחות מההשפעה של הזמן והגיל ההתבגרות, יש לנו אותו גוף. היא אני, פשוט הופחתה בכ- 75 אחוז בפוטושופ. שמרתי את התצפית הזו לעצמי (כי זה די מוזר פשוט להעלות) עד שבעלי צפה בהם איתי ואמר, "אז זה התחת שלך, אתה יודע."
כן. כן אני יודע.
וזה מצחיק אבל גם נחמד לדעת שלמרות שהתעשיות הרעות העצומות אומרות לי שאני יכול להיראות בצורה מסוימת אם אני רק דיאטה ופעילות גופנית ולקחת תוספי זבל שונים או מה שלא יהיה, העובדה היא שאני נראית כמו שאני נראית כי ככה בדיוק הגוף שלי רוצה להיות.
אני נמרח בקלות
ידעתי את זה עוד לפני שהיו לי ילדים, אבל באמת שדחפתי אותו הביתה וצפה בבני מתנהג כמוני כשהוא נזרק לולאה. (זה לא נראה טוב מאף אחד מאיתנו, אם להיות כנה.) אם נותר לראות נטייה טבעית או התנהגות נלמדת, אבל בכל מקרה זו הייתה מימוש די לא נוח.
(אני שמח לומר שמאז שהתמודדתי עם זה התוודעתי יותר למסלול הרגשי שלי ואני אוהב לחשוב שהשתפרתי.)
אני טוב בתקשורת
אני יודע זאת מכיוון שהם טובים לומר לי מה הם רוצים וצריך ואיך הם מרגישים. אני גאה במיוחד בקטע האחרון הזה, כי עבדתי קשה כדי לנסות להבטיח לילדיי אוצר מילים אמוציונאלי (כמו גם יכולת לדבר בחופשיות איתי ואבא שלהם).
אבל בזמן שהם טובים בתקשורת איך הם מרגישים, הם טובים במיוחד בתקשורת שהם זקוקים לחטיפים, ותנו לי לומר לכם שהצורך הוא קבוע והם יכולים להיות מאוד אמוציונאליים לגבי זה.
אני חסרת סבלנות
אני מישהו שרגיל לעבור "בקליפ", אם תרצו. (קדימה ותאשימו את זה בשנים של מגורים בעיר ניו יורק.) אני רגיל לנוע בקצב מסוים, ואני מבין שהקצב לא משאיר הרבה סבלנות לקצב של אחרים.
OMG KID כמה זמן נדרש לצאת מהרכב ?! נתק את חגורת המושב שלך, פתח את הדלת וטפס החוצה GOOOOOOO!
היותך טיפוס בטן זה דבר של יופי
אני מאוד רשומה ומודה שאני בוכה. זה מי שאני וקיבלתי את זה לפני זמן מה, אבל רק לאחר שהיה לי הילדים שלי ממש חיבקתי את זה. נדרש לראות את ילדי, ובמיוחד את בני, ממש אמוציונליים שיכולתי לראות מבחוץ כמה איכות נפלאה.
זה באמת מקסים להרגיש כל כך גדול - להרגיש שמחה או אמפתיה כה אדירות - שאתה מתרגש עד דמעות. אז אני באמת אוהב את זה עם עצמי, בזכות הילדים שלי.
אני מצוין באלתור
היבט זה בי הוא דו צדדי. מצד אחד, אני חושב שהאלתור הוא משהו שפיתחתי דרך ילדי, כי אני באמת מאמין שכל אמא הופכת להיות מהנדסת מאולתרת במהלך חיי ילדה. בין אם מדובר בחיתול חיתול משמרת או איך לייבש בגד גוף בלט לשיעור שמתחיל בעוד 20 דקות, אנו מפתחים את המיומנויות הדרושות הללו.
בצד השני, גיליתי שאני ממש טוב … בוא נקרא לזה "אלתור מילולי". אתם, אני משחרר את הפנים כשאני צריך ואני אפילו לא מצטער קצת. אני אסתובב סיפורים מורחבים בבד מלא כדי להקל על חיי.
"לא לא נוכל ללכת לחנות הצעצועים. ראיתי בפייסבוק שהם סגורים כל יום אחרי הלימודים במשך השבועות הקרובים להסרת אסבסט. אסבסט הוא חומר כימי שמחמיר אותך. כן, כנראה שמפקח הבריאות היה התקשר וזה עניין ממש גדול, אז אנחנו חייבים להישאר רחוק לזמן מה, אבל אנחנו יכולים ללכת בעוד כמה שבועות כשכל ברור!"
כנראה שלעולם אסור לי לשיר במכונית
כי הבת שלי סוגרת אותי מייד ואם אני לא, היא צורחת כאילו אני רוצחת אותה, אז אני חייבת להניח שזה משהו רציני מאוד.
אני אפילו לא קצת מגניב וזה בסדר
אימהות היא לא תמיד מגניבה בפני עצמה, אבל האישור הטוב ביותר לדורקיות שקיבלתי אי פעם היו שני ילדי מעניקים לי עין קשה מאוד. אבל זה בסדר, בכל מקרה הם אוהבים אותי.
