תוכן עניינים:
- "לא אני לא רוצה לבשל"
- "לא הפסקתי להיות רעב מאז שאכלתי בפעם האחרונה, לפני שעתיים"
- "אני לא עושה שום דבר עד שמישהו ייתן לי אוכל"
- "אני אפילו לא יכול להעמיד פנים שמעניין אותי כל מה שאתה צריך לומר עכשיו"
- "אני עומד לאכול מה הכי קרוב לי"
- "אתה צריך לתת לי מה שאתה אוכל"
- "לא, אני לא סתם רוצה סלט"
- "כן, תירס סוכריות הוא קבוצת אוכל"
- "בהחלט לא אחלוק את האוכל שלך איתך"
- "פשוט טעם? צא מכאן."
כשהייתי בהריון לא אכלתי במשך שתיים. אה לא, אכלתי למען האחת והיחידה, והגוף שלי פשוט עבד קשה כדי שזה היה זקוק למזון רציני. אני יכול רק לדמיין שאני לא לבד, אז כשאישה בהריון אומרת שהיא רעבה זה אומר כל כך הרבה יותר מ"התקרב ארוחת הערב ". למעשה, מבחינתי זה בדרך כלל אומר שהעולם עשוי להסתיים אם לא אכלתי משהו נכון באותה שנייה.
להיות בהריון זה הדבר המוזר ביותר, בעיקר מכיוון שהעולם מצפה שתמשיך עם כל פעילויותיך המתוזמנות באופן קבוע - יוממות, שיחות חולין על מזג האוויר, זוכר ימי הולדת של אנשים - בזמן שגופך עובר טרנספורמציה מדהימה על מנת ליצור אדם חדש. זה היה ממש לא ייאמן לי שעלי לחשוב על דברים ארציים, כמו לעמוד בלוחות הזמנים לעבודה, כשמוחי היה מקובע מה קורה בתוך הרחם שלי. הוסיפו לתודעה זו את מחץ הרעב המוחץ שיופיע בדרך כלל גם אחרי שאכלתי משהו, והאם פלא שנשים בהריון נראות לפעמים "שוכחות"?
כשאישה בהריון אומרת שהיא רעבה היא מתעדפת. היא בוחרת להתייחס לאספקט החשוב ביותר עבורה וההישרדות של העובר שלה. אל תשלל מהנשים בהריון את הזכות להפריע לרכבי רכבים, שיחות ועידה או להתקלח שלה עם דרישתה לאוכל. ילדה צריכה לאכול ואישה בהריון צריכה לאכול עכשיו. הנה איך לפענח את המשמעות כאשר אישה בהריון מכריזה שהיא רעבה:
"לא אני לא רוצה לבשל"
ג'יפימעולם לא אהבתי לבשל, גם כשהייתי לא בהריון. הדרך שבה בעלי ואני פעלנו מאז שהתחלנו לחיות יחד הייתה לבשל אצווה בסופי שבוע ופשוט לעבוד בשאריות בימי חול. אני מתעב את תכנון הארוחות וקניות במכולת ובעיקר מהצורך להתמודד עם שתיהן כשיש לי תיאבון סוער וגופי עובד שעות נוספות כדי לגדל אדם אחר בתוכי. לא היה שום דבר ברעיון להכין משהו "מאפס" שפתח אותי כשהייתי בהריון ורעב. פשוט תן לי את האוכל, מוכן לאכילה.
"לא הפסקתי להיות רעב מאז שאכלתי בפעם האחרונה, לפני שעתיים"
ג'יפילמדתי לא להיות מופתע כשילדי צריכים לאכול כל 90 דקות בערך. מהאכלת אשכולות כשהיו תינוקות, ועד קוצים בתיאבון המלווים את התפתחותם כילדים, אני מקבלת שהילדים שלי רק מקשיבים לגופם, שאומרים להם "להאכיל אותי".
ההריון אימן אותי להבין שזו פשוט הדרך של הטבע להבטיח שיש לנו מספיק דלק בכדי להעביר אותנו דרך הגבנון הבא של כל מה שגופנו עובר, ואם זה אומר אני צריך לצרוך צלחת של חניתות חמוצים שמיר עטוף בגבינה אמריקאית תוך זמן קצר לאחר ליטוש בייגלה הכול טעון במלואו, שיהיה.
"אני לא עושה שום דבר עד שמישהו ייתן לי אוכל"
ג'יפימעולם לא התרגשתי כל כך להתרועץ כשהייתי מאוחר בהריון. בכנות, לא היה לי נוח ומכיוון שנמנעתי מהשתייה לא היה כיף מדי להיות האדם הפיכוח הבודד בארוחת ערב קבוצתית. אבל הטענות הגדולות ביותר שהיו לי באכילה בזמן החברות, היא שלא יכולתי לעשות את שתיהן כשהייתי בהריון. היה לי מוח חד-מסלולי, וזה היה ממוקד במה שגופי הגדול יוכל להצליח לעכל בנוחות ועדיין להרגיש שבעים. שיחות חולין השתמשו יותר מדי מהאנרגיה שהייתי צריכה בכדי לקבוע אם אוכל להסתלק עם חנית הכופתון השלישי מהמתאבן הקהילתי כשאני בטוח שרוב האנשים בשולחן אכלו רק אחת.
הייתי צריך להירשם כנראה לאחת מאותן חוויות אילמות וחששות כשהייתי בהריון, ולו רק כדי שאוכל למקד את כל מרצי בסיפוק הרעב שלי.
"אני אפילו לא יכול להעמיד פנים שמעניין אותי כל מה שאתה צריך לומר עכשיו"
סליחה, אבל אם אתה מנסה לדבר איתי בזמן שאני מעורער לא אשמע אותך. אני עסוק מדי בתכנון פגישת ההאכלה הבאה שלי, כולל חישוב מידע חשוב כמו איפה אוכל להשיג אוכל וכמה ממנו אצטרך כדי להשקיט את חיית הרעב המשתוללת בתוך הרחם שלי. אני יכול להנהן לך בנימוס בזמן שאתה אומר משהו, בטח, אבל סומך על כך ששום דבר לא עובר לי במצב ההריון והרעב הזה.
"אני עומד לאכול מה הכי קרוב לי"
ג'יפיכשהייתי רעב במהלך ההיריון, לא ציפיתי קדימה לארוחה הבאה שלי כמו שחיפשתי ממש את הארוחה הבאה שלי. כולם נעשים מצועצעים כשהם רעבים, אבל הייתי עוברת מאפס ל -60. מעולם לא הרגשתי "נקצנית" כשהייתי בהריון. במקום זאת הייתי מורעב והייתי צריך להכניס לי אוכל מייד.
"אתה צריך לתת לי מה שאתה אוכל"
אלא אם כן הוצאתי ממה שמישהו אחר אכל (וזה אכן קרה, מכיוון שחוש הריח והטעם שלי התגברו במהלך ההיריון), כנראה שהתגעגעתי לחפור בכל מה שיש בצלחת שלהם, מכיוון שכבר ניקיתי את שלי. למדתי לסחוב חטיפים איתי, אפילו אם רק הייתי מתרחק ממקור מזון לזמן קצר. אבל כמו התופעה שגורמת לילדים לחשוב שהחיים תמיד טובים יותר בחדר המשחקים של מישהו אחר, החטיפים של כולם פשוט נראו יותר טעימים מאשר שקית השקדים המשעממת שלי.
"לא, אני לא סתם רוצה סלט"
ג'יפיההריונות שלי הביאו רתיעה אוכלית ירוקה גולמית. איפה שסלט תרד ענקי יהיה ארוחת הצהריים שלי לעבודה, זה גרם לי פתאום להתקע, כמו גם ברוקולי גולמי, עגבניות שרי ופלפלים. אם הירקות לא היו מבושלים, אפילו לא הייתי יכול להסתכל עליהם. לא רציתי אוכל באני. רציתי הר פירה.
"כן, תירס סוכריות הוא קבוצת אוכל"
בדרך כלל אני לא חושקת בממתקים כשאני רעבה. לאמיתו של דבר, כשאני זקוק למזון כלשהו, אני מחפש מחיר צפוף לחלבונים ומספק. אבל הריון היה מחליף משחק אוכל, והיה רעב לסוכר זה דבר אמיתי. אז כן, קניתי לעצמי שקית תירס סוכריות, אבל זה היה בדרך לחדר הכושר ולא סיימתי את זה (לפני שבכלל הסתדרתי), אז אני חושב שזו הייתה פינוק סביר לחלוטין מישהו בשליש השני שלהם שלא העלה את רמות הגלוקוז (שהיא ידעה עליו).
"בהחלט לא אחלוק את האוכל שלך איתך"
ג'יפיאני אוהבת טאפאס, אבל שנאתי את זה כשהייתי בהריון. לשתף חבורה של צלחות קטנות? לא תודה. תן לי ארוחה משלי, ואל תצפה שאברך על בקשות לנגיסה. זה כמו לשאול מישהו אם הם יכולים להוציא מעט דלק מהרכב שלהם; האוכל הזה הוא הדלק שלי ואני אשתמש בכל זה.
"פשוט טעם? צא מכאן."
היא רוצה מנה משמעותית של כל מה שהתינוק אומר לה לאכול. במקרה שלי, הרבה פחמימות, עוף צלוי עסיסי, וכל מה שיש בצלחת שלך שאתה לא מתכוון לסיים.
