11 מחמאות שכל אמא צריכה לשמוע, ומדוע

אימהות היא עבודה אסירת תודה, אבל רובנו ידענו שזה נכנס. אז כשמישהו זורק לי עצם בצורה של חנופה, אני מתענג על זה. בכנות, הנה מחמאות מסוימות שכל אמא צריכה לשמוע, מכיוון שאנו מודאגות כל הזמן שאנחנו מתעסקות ובדרך כלל מתמלאות בספק עצמי, ובכן, אנו נואשות לדעת אם אנו עושים אימהות נכון ואם הילדים שלנו הולכים להיות בריאים ומאושרים ופונקציונליים.

אני לא הולך לדוג מחמאות, למען האמת, אבל אני מעריך את זה כשמישהו שם לב לסגנון ההורות שלי וחולק הערה חיובית שמזכירה לי שאני עושה עבודה טובה. ההשקפה שלי על הורות בדרך כלל אינה מצליחה להחליף, "מדוע אף אחד לא מקשיב לי?" לרוב, אני לא מרגישה שאני עושה כל שינוי חיובי בחיי ילדי. לפעמים נקודת מבט חיצונית, בצורה של מחמאה, יכולה באמת לעזור לי להעביר את אותם רגעים שבהם אני נשבע שהמטרה היחידה של הילד שלי בחיים היא לראות כמה רחוק הם יכולים ללחוץ על כפתורי לפני שאני מתמוטט בתבוסה מוחלטת.

לאמהות חשוב לצעוק מדי פעם (או, אתה יודע, תמיד לא היה פוגע). אנו יכולים להשתמש בעידוד; אנו זקוקים לאדם אחר שיוודא שאנו עושים עבודה טובה. זאת אומרת, זה לא כאילו שילדי לוקחים פסק זמן מהימים שלהם כדי לעצור ולהגיד, "תודה שגידלת אותי להיות בן אדם הגון."

אז, עם זה בחשבון ובשם האימהות המרוממות, העובדות קשה, מסורות בכל מקום, הנה כמה מחמאות שכל אמא צריכה לשמוע, והסיבות התקפות לכך שהיא צריכה לשמוע אותן. אם אתה תופס אמא שהיא נהדרת, הודע לה!

"הילד שלך נראה מאושר"

המחמאה הזו אומרת לי את העולם. הגדרת ברירת המחדל של ילדי, איתי, איננה "מאושרת". היא בוכה ובדרך כלל מתווכחת או, לכל הפחות, מבולבלת דרך ההתפרצות האחרונה.

אני יודע שזה דבר טוב שילדים מראים את הצדדים הממורמרים שלהם להוריהם כי זה אומר שהם מרגישים מספיק אוהבים לא לדאוג מההשלכות של השלכת צל לעברנו. אני גם מתרגש לשמוע דיווחים שהם למעשה חווים אושר בחייהם הנוראיים ("מה? רק יוגורט תות? אבל אני רוצה אוכמניות!").

"אני מעריץ איך טיפלת בזה"

אני לא שומע את זה הרבה, גם בגלל שהילדים שלי לא מועדים להתפרצויות זעם במקומות ציבוריים, אלא מעדיפים לשמור את הצורה הספציפית שלהם של עינויים של אמא ברגעים שבהם אני מרותקת לבית שלנו. עם זאת, כשהם אכן זורקים, זה אפוס. אני עושה כמיטב יכולתי להישאר רגוע, אם כי אני בוערת ממבוכה, תסכול, והתחושה המוחצת הזו שעושה חשיבה שנכשלתי כאמא. לכן כשחבר או אדם אקראי מעיר בחיוב על המאמץ הקיצוני שלי לא להימס לצד ילדתי, אני כל כך אסיר תודה. זה כמעט עושה את זה שווה להתמיד. כמעט.

"אתה יודע מה הכי טוב כי אתה האמא"

בדיוק. בכיתות שלהם המורים הם הבוסים. באוטובוס של בית הספר הנהג. אבל אני ההורה שלהם, ואני צריך להקל על ההחלטות של כל האנשים בחיי ילדי. כשמדובר בשמירה על ביטחונם, אהובים ומוכנים לחיים, האמא (ואחד ההורים האחרים בהתאמה) יודעת מה הכי טוב לילדינו, לפחות בביתנו.

"תודה שעשית את הזמן"

אני לא מכיר אף הורה שיש לו זמן "פנוי". כולנו מתוכננים לשיניים, בין אם אנו עובדים מחוץ לבית או לא, או שיש לנו ילד אחד או ארבעה. כשאני לוקח על עצמי משימה, או נותן יד, זה ממש נחמד למישהו להביע ערך בזמני. אני לא עוזר רק לחפש מחמאות, מכיוון שאני הרבה יותר אלטרואיסטית בכוונותיי. במילים אחרות, אני לא מצפה שיודה לי. זה פשוט מאוד מוערך כשאני.

"הילדים שלך מאוד מתנהגים"

אני יודע שזה שקר, אבל אני גם יודע שהם יכולים לחבר את זה למבוגרים שאינם בני משפחה. יתכן שהם מתמודדים עם בנאשי כשהם בבית איתי, אבל כנראה שעשיתי משהו נכון אם אני לא כל הזמן משמיע את ילדי בציבור.

"אתה נראה טוב"

אני כנראה לא, ובכנות זה בסדר מבחינתי, אבל אשמח לשמוע שאתה לא מוצא אותי כעל עיניים אדירות, מה עם החותלות הלא רחוצות וטוניקת ההריון שלי (אם כי אני חמש שנים אחרי לידה).

"ילדך תורם כל כך הרבה לכיתה"

ממש התנודדתי כשהגננת של בני אמרה לי את זה. כל יום אני מנסה לברר מה קרה בשיעור, וכל יום הילד שלי מראה אפס עניין בשיתוף. אז אני אוהבת לדעת שבבית הספר הוא להוט לדבר על חייו. אני משער שזה אומר שהוא נהנה איתנו בסופי שבוע כשאנחנו עושים מאמץ לעשות הרפתקאות קטנות בגן החיות או לגן משחקים חדש או למוזיאון. לעולם לא הייתי יודע אם משהו מהדהד אותו או שהוא היה בעל משמעות עבורו, אם המורה שלו לא היה אומר לי.

"אני אוהב את שמה!"

הייתי ממש צריכה לשמוע את זה כשבתי הייתה ילדה. בשבועות הראשונים לחייה הייתי משוכנע שהענקנו לה את השם הלא נכון. נראה שזה לא "מתאים לה" והנחתי לחלוטין את יכולתי, לא רק לקרוא לתינוק שלי, אלא לגדל את התינוק שלי. הידיעה שאנשים אחרים הוקמו בשמה עזרו לאמת את בחירתי, ולכפות את חוסר הביטחון שלי.

"איזו משפחה נאה!"

נדיר הוא האירוע בו אני מפרסם תמונה בה ארבעתנו מסתכלים על המצלמה, מחייכים ובמיקוד. אז למרות שאני מצלם תמונות של הילדים שלי כל הזמן, אין לי הרבה תמונות ביחד. קריאה של תגובה חיובית באופן אפקטיבי על תמונה משפחתית שפורסמה גורמת לי להרגיש נהדר. זה לא בגלל שאני צריך להחמיא לי על המראה שלנו, אלא בגלל שהוא תופס רגע של שמחה טהורה. שוב, דבר נדיר שארבעתנו נחווה בו זמנית.

"היא מיני אתה!"

התגובה הקופצנית שלי בברך לאמירה זו היא, "אה לא." האם אני רוצה להעלות גרסא של עצמי, עם אותם תליונים, מוזרים וחוסר ביטחון? לא ממש, אני רוצה שהבת שלי תהיה טובה ממני, בדיוק כמו שכל הורה רוצה טוב יותר עבור ילדיהם. ושוב, הפגמים שהתיאור העצמי שלי הם כל הדברים הפנימיים, שאנשים לא רואים. מה שהם מעירים עליהם זה משהו חיובי בהתנהגות של ילד שלי שמזכיר להם אותי. זה חייב לרצות אותם, נכון? נכון ?! כן אני משמח, ובשלב הטבעי, כך גם ילדתי. תודה שהבחנת!

"אני יודע שזה קשה ושאתה עושה הכי טוב שאתה יכול"

אני לא רוצה שעשן יפוצץ לי את התחת בגלל ש"עשה הכל "(עובד במשרה מלאה, גדל ילדים, להיות קצין בלוח הקואופרציה שלנו, ידא, ידא, ידא). זו לא מחמאה (בעיניי) וזה לא ייצוג מדויק של מה שאני עושה, כאמא. אני לא "עושה את הכל" טוב כל הזמן. אני לא אוהב שהחברה נותנת שום ערך בכך שנשים צריכות "לעשות הכל" כמטפלות ומרוויחות הכנסה, במיוחד מכיוון שגברים לא צפויים "ללהטט" עם כל היבטי חייהם.

אולם מה שמהדהד אותי הוא שאנשים שמים לב שחיי יכולים להיות קשים לניווט ואני מנסה ככל האפשר לעשות את הבחירות הנכונות ביחס לתמונה הגדולה. משמעת ילדים קשה, אך עדיף להם בטווח הרחוק. נקיטת עמדה נמוכה יותר אינה משפרת הערכה, אך בסופו של דבר מועילה למשפחתי מכיוון שאני מסוגלת לשמר טוב יותר את בריאות הנפש שלי. חסרים אירועי בית ספר בגלל העבודה, לא ראיתי את החברים שלי בגלל הרסיטלים לריקודים של ילדים, שואבים אבק בפעם המיליון בשבוע אחד מתחת לשולחן האוכל ומבקשים לא לבשל שוב ארוחת ערב, כולם מכניסים סדקים לשריון השפיות שלי, אבל אני ' ז כניסה. זה מה שאמהות עושות. נשמח לשמוע אחרים מהדהדים את המשמעות הזו.