תוכן עניינים:
- "איך אני עושה במשהו של אמא זו?"
- "האם אני עושה את הבחירה הנכונה בכך שאחזור לעבוד?"
- "איך הולך היום הראשון הזה?"
- "איך ילך הטיפול בילדים?"
- "מה עם כל הדאגות האחרות של אמהות / תינוק חדש?"
- "מתי אני הולך שוב להרגיש כמו עצמי?"
- "איך ימים חולים הולכים לעבוד עכשיו?"
- "מה קורה אם יש מצב חירום כשאני בעבודה?"
- "מה אם התינוק לא יחסר לי? או מה אם הוא יחסר לי יותר מדי?"
- "מה אם אני לא טוב בעבודה שלי עוד פעם?"
- "איך אני הולך לעבוד בלי שינה?"
כשאני חושב על חודשי בחופשת לידה, הזיכרונות הם מחית חיבוט של איברי בן יומו והשתמטות בטירוף את נוזלי הגוף הזורמים שלו. זו הייתה תקופה יפה ועם זאת כאוטית ומלחיצה, יחד עם השעון המתקתק הרועש להפליא שנספר לתאריך החזרה שלי. שעון זה מזכיר לכולנו שהלחץ בחופשת לידה הוא, למעשה, זמני (מימוש מבורך עבור חלקם, ואכזבה מוחצת עבור אחרים), אך זה לא בהכרח מקל על הרגע.
השבועות שביליתי בבית אחרי שילדתי גם נתנו לי המון הזדמנויות להתבשל על ההחלטות שבן זוגי קיבלנו. זה נראה כאילו חלפו דקות בלבד מהלידה וההבנה שהחופשה שלי תגיע עד תום. ככל שימים עם התינוק שלנו התחילו להרגיש קצת יותר שגרתיים וסדירים, וככל שתאריך הסיום של חופשתי התגנב וקרוב יותר, לא יכולתי שלא לחוש שעלי להיות יותר מדבר ההורות הזה בשליטה. זהו אמת מידה מצערת שרבים מאיתנו מתמודדים איתה, וכזו שלעיתים קרובות מעוררת בנו להגדיל את כישורי האימהות הנוכחיים שלנו, בידיעה שאולי לא תהיה הזדמנות נוספת לבלות זמן רב ללא הפרעה עם הילד שלנו (אלא אם כן, כמובן, אנו עושים כמה שינויים משמעותיים בחיים ובקריירה, שלעתים קרובות פותחים מערך מתח אחר לגמרי). הלוואי ויכולתי לחבק כל אם חד הורית שמתקרבת לסוף חופשתה (כולל אלה שלא יכולים לחכות לחזור לעבודה) כי לא משנה איך תחתוך את זה, זה מעבר, ולעתים נדירות הם קלים. הנה כמה מהדברים ששחיתי סביב ראשי כשהייתי בסירה ההיא:
"איך אני עושה במשהו של אמא זו?"
עד כמה שיכולתי לדעת, כל יום שבננו נשאר בחיים היה מצליח. עם זאת הייתי שמח לקבל תחושה טובה יותר של מה טוב לי ולמה עלי להמשיך ולהשתפר. עד היום אני עדיין מנסה להבין את זה.
"האם אני עושה את הבחירה הנכונה בכך שאחזור לעבוד?"
בכל יום לקראת שובי לעבודה, שאלתי אם זו ההחלטה הטובה ביותר או לא. וכן, היי, נחשו מה? אני עדיין מנסה להבין אם זו הייתה הבחירה הנכונה. לרוב בחירות ההורות הגדולות אין תשובות סטטיות, בלתי ניתנות לערעור, אשר מרגישות טוב לנצח לאחר שתבצע אותן. הרבה זה פשוט למצוא דרך להרגיש בנוח שקיים במצב של חצי וודאות תמידית שעשית את הבחירה הטובה ביותר שאתה יכול.
"איך הולך היום הראשון הזה?"
לפני שנכנסתי להריון נאבקתי בקום והגעתי לעבודה בזמן. כי אני אנושי. בהיותי בחופשה, לעתים רחוקות הצלחתי להתקלח לפני ארוחת הצהריים. אחת מנקודות הדאגה העיקריות שהיו לי הייתה כיצד אוכל לנהל את כל הלוגיסטיקה הנדרשת כדי להעלות את עצמי החוצה מהדלת בזמן (במיוחד כשעבדתי עם ארון מלא בגדים שלא בדיוק תתאים לי) בנוסף להכנת התינוק לעזוב, גם כן.
"איך ילך הטיפול בילדים?"
היה לנו סידור מסובך של שעות עבודה מהבית בשבילי ועבור בעלי העברות לתינוקות בחניון ועזרה מבני המשפחה. לא הייתי ממליץ עליו אם אתה יכול לבחור במשהו פשוט יותר, אבל זה גם ביטחון נחמד שגם אם אתה לא יכול לבחור משהו פשוט יותר, אתה עדיין יכול לגרום לזה לעבוד.
"מה עם כל הדאגות האחרות של אמהות / תינוק חדש?"
עד כמה לוח הזמנים שלו הוא רגיל? האם עלינו לשנות את גודל החיתול שלו? לקנות סבון כביסה לתינוקות? האם עלי להרתיח את המוצצים שוב? האם רעש הנשימה הזה תקין? האם כפתור הבטן שלו נרפא בדרך כלל? האם הוא רעב? עייף? כועס? גאסי? איפה הקטע הקיעי שלו?
"מתי אני הולך שוב להרגיש כמו עצמי?"
חשבתי בטעות שברגע שלא יהיה לי תינוק בגופי שוב ארגיש נורמלי. אה, כמה חמוד ונאיבי היה העצמי הצעיר שלי.
"איך ימים חולים הולכים לעבוד עכשיו?"
חששתי באותו יום הראשון שבן זוגי ואני נצטרך לעשות בחירה מהירה לגבי מי מאיתנו להישאר בבית עם הקטנה שלנו. הדאגה הזו העניקה לי גם כבוד גדול לכל מי שאי פעם הורה בלי ימי מחלה.
"מה קורה אם יש מצב חירום כשאני בעבודה?"
הדאגה הזו גם העניקה לי כבוד גדול לכל מי שאי פעם הורה בלי טלפון סלולרי.
"מה אם התינוק לא יחסר לי? או מה אם הוא יחסר לי יותר מדי?"
זה העניין עם תינוקות: הם די גמישים. גם אם הוא התגעגע אליי (או שלא התגעגע אלי בכלל) זה כמובן לא הפריע לו מספיק כדי להזכיר את זה ברגע שהוא צבר את היכולת לדבר חודשים אחר כך.
"מה אם אני לא טוב בעבודה שלי עוד פעם?"
זאת אומרת, עברו שלושה חודשים מאז שעשיתי זאת לאחרונה, אז זה הרגיש כמו דאגה תקפה באותה תקופה. יש סיבה לכך שהאמירה היא "ממש כמו לרכוב על אופניים" ולא "ממש כמו לחזור לתפקיד שלך אחרי שנולד לך תינוק."
"איך אני הולך לעבוד בלי שינה?"
מעולם לא מצאתי תשובה טובה לכך מעבר לקפה, למוזיקה, ולמנטרה פנימית של "SUCK IT UP, GOT THET."
