תוכן עניינים:
- אני בהחלט לא אוכלת את הילדים שלי עם זבל
- אני גורם לילדי לעשות הרבה פעולות העשרה
- יש לי סבלנות אינסופית
- אני אף פעם לא מדגיש
- אני תמיד קונה את ילדיי צעצועים חינוכיים
- מעולם לא עיצבתי את ילדי
- לעולם לא הייתי משאיר את ילדיי לבד במכונית
- אני מאפשר טלוויזיה מינימלית
- אני נותנת לילדי את תשומת ליבי הבלתי מחולקת
- אני תמיד עוקב בתוצאות
- מעולם לא סובלתי מזעם בדרכים בלתי נשלטות עם ילדי ברכב
- יש לי הכל יחד
אני לא משקר כי אני רוצה שאנשים יחשבו שאני הורה מדהים. אני לא משקר בשביל התהילה והתהילה. אני לא משקר כדי להעמיד פנים שאני מישהו שאני לא. רוב השקרים שלי הם רק מתנות שאני נותן לאנשים שלא מתחשק לי להסביר את עצמי להם. אני לא צריך להצדיק את מעשי בפני זרים, כן, יש כמה הרגלים של אמא שאני בהחלט משקר עליהם. אני משקר כי לא בא לי להתמודד עם מבטים שיפוטיים. אני משקר כי לא בא לי להקשיב להרצאות. אני משקר כי לפעמים זה פשוט יותר קל וזה בעיקר לא מזיק ואין לי זמן להיכנס לשיחה כבדה כלשהי על המורכבות של פילוסופיית ההורות שלי.
עם זאת לא הייתי משקר. נהגתי לספר לאנשים את האמת הקשה על ההורות שלי. פעם האמנתי שאם הייתי מראה איך נראית ההורות האמיתית (או לפחות האמיתית שלי), אמהות נוספות היו מורידות את השומרים שלהן ומתחילות להתנהג כמו בני אדם רגילים עם פגמים ויכולת לטעות. נהגתי לומר לכולם שאני מקלל מול ילדיי, שאני מאכיל את ילדי נאגטי עוף כשאנחנו ממהרים, שאני משאיר את הפעוט שלי ללא השגחה בזמן שאני מתקלח, ושאני מדליק את הטלוויזיה בשבת בבוקר כך שילדי יוכלו לצפות במופע (או שלוש) בזמן שאני ממשיך לישון.
פעם הייתי כנה עם כולם, אבל אז אנשים התחילו לזרוק מבטים לא נעימים בדרכי ואמרו דברים כמו "המממ, מעניין." אז אני משאיר את האמת לחברים הקרובים שלי. כל השאר מקבלים את גרסת ההורות שלי. אתה יודע, הגרסה שמשמחת אותם.
אני בהחלט לא אוכלת את הילדים שלי עם זבל
ג'יפיבמשך זמן מה הייתי מלכת ארוחות הצהריים הארוזות. אני חייב להתוודות, ארוחות הצהריים שלי היו די מדהימות. קניתי אחד מאותם קופסאות בנטו מהודרות וארזתי שם את כל פירמידת האוכל. עשיתי זאת עבור בתי בכל גן הילדים. כשכיתה א 'הגיעה, ניסיתי. ניסיתי באמת. ואז הבת שלי הביאה שוב ושוב הביתה ארוחות צהריים נאכלות למחצה, או ארוחות צהריים שלא נגעו בהן לחלוטין, והחלטתי שנסיים. אז עכשיו היא קונה ארוחת צהריים וכולנו יודעים כמה הם "מזינים" את ארוחות הצהריים בבית הספר.
כמו כן, הילדים שלי אוכלים זבל. כאילו, לא כל הזמן, אבל היו להם כל מיני דברים שמעולם לא חשבתי שהם יעשו.
אני גורם לילדי לעשות הרבה פעולות העשרה
בעוד שרבים מחברי דנים בשליחת ילדיהם לתוכניות העשרה מיוחדות, או בביצוע תרגילי העשרה בבית, אני מהנהן בהסכמה. "כן, העשרה חשובה", אני מסכים. ואז, אני מחייך וחושב, "אני באמת צריך להסתדר עם זה."
כן, אני אף פעם לא עושה זאת.
יש לי סבלנות אינסופית
ג'יפיאני אוהבת להטיף כמה סבלנות ההורות נדרשת, אבל בואו נהיה כנים: אני מאבדת את הכישורים שלי כמעט מדי יום. אחרי ה"למה "ה -50 ואחרי ה"לא" ה -10, סבלנותי רזה. ב"רזה ", אני מתכוון לא קיים.
אז כן, בעוד שהורות אכן דורשת סבלנות מדהימה, אני לא אחד מאותם הורים שעברו כחוות-על שכזו.
אני אף פעם לא מדגיש
אני מתח על רוב הדברים, אבל אני לא מודה בזה. אני לא מודה בלחץ על דברים לא בגלל שאני רוצה לרדת רגוע ונאסף, אלא בגלל שאני רוצה לשקר לעצמי. אם אשקר לעצמי מספיק, אולי אאמין בזה? זה עדיין לא עבד, אבל הם אומרים שהתקווה נפטרה אחרונה. אז אתה יודע, יש את זה.
אני תמיד קונה את ילדיי צעצועים חינוכיים
ג'יפיבטח שלילדים שלי יש כמה צעצועים חינוכיים. עם זאת, כשמגיעים חגים וימי הולדת, זה חופשי לכולם. האם הם משחקים עם ערכות הקסם המדעיות שלהם? בטוח. האם הם נהנים מסבב משחק תואם ופאזל טוב מדי פעם? כמובן. אבל האם אלה הצעצועים האהובים עליהם? אפילו לא קרוב. ברביות, משאיות ושמלות בגדים, אלה כמה מהדברים האהובים על הילד שלי.
מעולם לא עיצבתי את ילדי
יש לי. זה היה נורא. הלוואי שלא.
לעולם לא הייתי משאיר את ילדיי לבד במכונית
ג'יפיראה, זה אחד הדברים האלה שעכשיו אתה יכול להסתבך בצרות מגוחכות. אבל, ברצינות? כלומר, אם אני נתקל בחנות לכספומט והילדים שלי במכונית נעולה ומכובה, מה יהיה? התשובה היא כלום. שום דבר לא יקרה.
ובכל זאת, אני שוכב על כך שאני משאיר מדי פעם את הילדים שלי ברכב במשך כל שתי הדקות, מכיוון שמישהו איפשהו יתקשר למשטרה ופתאום אני ייחשב כהורה לא כשיר.
אני מאפשר טלוויזיה מינימלית
זאת אומרת, כן, אני מגביל את זמן האלקטרוניקה של הילד שלי ואני לא מאמין במשחקי iPad "חינוכיים" לתינוקות ופעוטות, אבל אני די בטוח שהילדים שלי רואים הרבה טלוויזיה. ככל הנראה הרבה יותר ממה שהם צריכים והרבה יותר ממה שמומלץ.
לכן, למרות שהייתי רוצה להאמין שהילדים שלי לא רואים כל כך הרבה טלוויזיה, הם כנראה צופים יותר מדי.
אני נותנת לילדי את תשומת ליבי הבלתי מחולקת
ג'יפיכן. כשאני לא עובד, לא מנקה, לא מבשל, לא מכבש כביסה, או כשאני לא בוהה בטלפון שלי. וכך, כמעט ולא. אנחה.
אני תמיד עוקב בתוצאות
אני אהיה הראשון שאומר שחשוב מאוד להישאר עם כל העונש שהבטחת לילדים שלך. עם זאת, אני לא תמיד עוקב אחרי עצמי. היו כמה פעמים שאיימתי על ילדיי במשהו שידעתי שלא רציתי לעבור איתו וכתוצאה מכך נכשלתי כישלון חרוץ.
מעולם לא סובלתי מזעם בדרכים בלתי נשלטות עם ילדי ברכב
ג'יפימעולם לא קיללתי נהג אחר. מעולם לא הפטפתי מישהו שניתק אותי. בתי מעולם לא הביעה את אכזבתה ממעשי. הבת שלי מעולם לא אמרה לי שאני מתכוונת בזמן הנהיגה והבחור האחד הזה "לא מגיע שיקראו לו שם זה." לעולם לא. כל זה לא קרה מעולם. אני מדגמנת התנהגות טובה ומכבדת.
יש לי הכל יחד
ג'יפיחה. חה. חה. חה. השבוע האחרון לבד האכלתי את ילדיי בהנעה, פיצה ושאריות לארוחת ערב, חייתי מתוך סל הכביסה, נאלצתי לייבש בגדים מחדש כי הם התקמטו מדי בסל הכביסה האמור, נתנו לכלים להיערם כל כך גבוה שזה לקח כמעט שעה לשטוף, נעלתי את עצמי מכיתותיי, שכחתי פגישה, הבנתי שהשארתי את בגדי חדר הכושר בבית אחרי שעברתי לחדר הכושר, אכלתי פיצה לארוחת בוקר ועוגה לארוחת ערב, שכחתי להתגלח ושפכתי קפה הכל מעל המכונית שלי.
אז כן, לאמא הזו הכל ביחד. נסה נחמדה, דינה. ניסיון יפה.
