תוכן עניינים:
- טביעות האצבעות יתרבו לכאורה מדי לילה
- דביקות אקראית היא חלק ממי שאתה עכשיו
- מצב הרוח שלהם יכול להשתנות עם טיפה של צעצוע בקיעת שיניים
- תבכה על חלב שנשפך …
- … ואולי כל דבר אחר
- הכיור שלך לעולם לא יהיה ריק
- הכריכה של ספר דחוק עקום תרדוף אותך עד סוף חייך
- אין להם בעיה להסתובב בבית בגרב אחד
- "הנקי" שלהם הוא "המלוכלך" שלך
- בגדים נוספים יהיו מוכתם מאשר לא
- כאשר הם "עוזרים" הם יתבטלו בכל מראית עין של סדר בביתך
- בדיוק כשאתה מרגיש שקיבלת את העניין של דבר ההורות הזה, הילדים נכנסים לשלב התפתחותי נוסף
אני בבעלות מלאה של פריקת השליטה שבי. היא בעצם סוג של הגיבור שלי. היא מצליחה לטפל בבייביסיטר על מה כדאי לחמם לארוחת ערב כל ערב, קוראת לחברת האוטובוסים של בית הספר להגיש תלונות כשהם לא מצליחים להופיע, ומחלקת מראש את כל השקדים שלי לבאגים כדי להמשיך בעבודה לנשנוש (לא חשוב לי אז לקרוע דרך התוכן של מספר רב של שקיות). עם זאת, ילד לעולם יהרוג את פריקת השליטה בתוכך, ודי מהר לעזאזל בזה. האם זו הדרך של הטבע להראות לנו שאנחנו צריכים להישאר גמישים כהורים? אולי. או אולי אמהות מסוג A כמוני רק צריכות להוריד יתד.
פריקת השליטה ששימשה אותי היטב כשמדובר על תמיד שיהיה לי מספיק כסף במזומן למקרה שמסעדה לא תיקח כרטיסים, או תשליך בגדים לכולם, בכל מקום בו אנו הולכים עם שני ילדינו. אבל זה גם גרם לאי נוחות רבה. זה מנע ממני לסמוך על מישהו אחר שיעשה את הדברים שאני צריך לעשות בדיוק איך שאני רוצה אותם. עלי להיות ברר יותר ביחס לדברים האלה עליהם אני שולט מדויק. לא רק שזה ילחץ את כולם הרבה פחות מנסים לעמוד בתקנים המגוחכים שלי (לפעמים) ("אל תשבי על המיטה אלא אם כן אתה בפיג'מה!"), אלא שזה יאפשר לחובות ההורים להיות יותר מופץ באופן שווה בין בן זוגי לביני. אני חושב ששנינו היינו אוהבים את זה, במיוחד מאז שהמציץ שלי על איך שהוא מלביש את בננו לא מוציא את הטוב שבנו.
למדתי אט אט לשחרר את אחיזתי בכל כך הרבה דברים שאני לוקח עליהם פיקוד. זה שיעור טוב גם לילדים שלי, מכיוון שהם מתבגרים וצריכים להגביר את השתתפותם בעבודות הבית. ובכל זאת, שיטות הניקוי שלהם בחדר רחוקות מלהיות מושלמות, ועד שאני משיג מנגנוני התמודדות מלאים ברמת השם, הנה כמה דרכים שילדים הורגים את פריקת השליטה בתוכי:
טביעות האצבעות יתרבו לכאורה מדי לילה
GIPHYאתה מכיר את הביטוי "נקי ומבריק?" ובכן, זה כבר לא חל על בתים בהם גרים ילדים. כל משטח שאינו מפלסי רצפה בביתנו הוא חלק מפרויקט ציור אצבעות המוני שלא בכוונה, בו "הצבע" מתחלף לרוב בירקות מחורצים, רוק או נזלת. זו עבודה שמתבצעת מאז 2008, אז הילד הראשון שלי התחיל ללכת.
דביקות אקראית היא חלק ממי שאתה עכשיו
אני אשים את ידי על השולחן, או על ידית הדלת, או על הפנים שלי, וזה ייפגש עם איזה חומר דביק. זה יכול להיות סירופ מייפל, או משהו ישן ותוסס ואולי בפעם אחת תוצר לוואי של מערכת העיכול של ילדיי. אז אני רק אומר לעצמי שזה סירופ, אחרת הייתי מתחיל להתייבש בכל פעם שבאתי במגע עם משטח דביק (שהוא תמיד ולתמיד, נראה).
מצב הרוח שלהם יכול להשתנות עם טיפה של צעצוע בקיעת שיניים
GIPHYההתנהגות הבלתי צפויה של אדם זעיר שגדל לילד מן המניין היא משהו שנאלצתי ללמוד בדרך כלל יוצא משליטה. יכול להיות שאוכל להימנע מהתפרצויות זעם על ידי הכנת ילדתי למעבר מפעילות או מקום לפעילות אחרת, אבל אני לא תמיד יכול לחזות מה יעשה פעוט. כריתת פרוסת פיצה איכלה פעם את בתי הפעוטה לזעם שממנו אני לא ממש התאוששה, שנים אחר כך.
תבכה על חלב שנשפך …
לא משנה כמה ניסיתי להניח כלי נוזל מחוץ להישג ידם של הילד, היה שפיכה. כן, היה לי קשה לקחת את זה כלאחר יד. באירוע השלישי של ימים רבים ככל הנראה, הייתי חושב שהילד שלי מנסה בכוונה לגרום לי להשתגע. אני רוצה לאסור את כל הנוזלים מלבד נקה מהבית שלי לאחר התמודדות עם זה בתשע השנים האחרונות.
… ואולי כל דבר אחר
GIPHYלא הייתי מוכן לחלוטין לרכבת ההרים הרגשית שהייתי בה כשהייתי אחרי לידה, אבל די ידעתי לצפות שהרגשות שלי יהיו קרובים לפני השטח כשההורמונים שלי ניסו לנרמל לאחר הלידה. אף אחד לא הזהיר אותי שאשאר על הרכבה ההיא במשך מה שנראה כי משך האימהות. הדמעות שלי מופעלות כתוצאה מהאירועים הכי אקראיים - הבן שלי נותן חמש גבוה לחבר לקבוצה בכדורגל, הבת שלי שואלת אם היא יכולה לעשות את השיער שלי, הילד של מישהו אחר מפיל צעצוע מהעגלה - וזה לא נדיר שאיבד סוג כזה של שליטה על הרגשות שלי ביום יום.
הכיור שלך לעולם לא יהיה ריק
אחרי שהתחתנו, בעלי ובעלי קנינו דירה והיה לה מדיח כלים. ניהלנו את זה אולי פעם בשבוע עם שנינו. עם זאת, אחרי שני ילדים, הדבר הזה רץ מסביב לשעון ועדיין לא הפריע לכיור למלא בקערות וספלים מלוחים וחלקי משאבת חזה וספלים מוכתמים בקפה. זה באמת אינסופי וגורם לי לרצות לקנות אוכל לילדים אסטרונאוטים לילדים שלי.
הכריכה של ספר דחוק עקום תרדוף אותך עד סוף חייך
GIPHYאה, אני רוצה לתקן את הקווים המשוננים של בתי ואותיות קטנות גדולות כל כך. אני לא מתכוון להכין את שיעורי הבית בשבילה, כמובן, אבל האם זה יהרוג אותה להשתמש בסרגל כדי לשרטט באופן שווה את האותיות בכותרת שלה? כלומר, אני יודע שהיא רק בת 9, אבל עדיין.
אין להם בעיה להסתובב בבית בגרב אחד
לראות את הבן שלי ספורט רק את אחד הגרביים שלו זה המקבילה הוויזואלית לשמיעת ציפורניים בלוח הגיר: זה פשוט גורם לי להתכווץ. השלם שבי לא יכול להתמודד עם היחס שלו ב- laissez-faire ביחס לחסר מחצית מהזוג המתאים. הוא גם מושך בכתפיו ומפוצץ אותי כשאני מציין שהחולצה שלו פונה לאחור. לילד יש דברים טובים בהרבה למקד את תשומת ליבו. ברור לי שלא.
"הנקי" שלהם הוא "המלוכלך" שלך
GIPHYאני: "נקו את החדר שלך בבקשה. אני רוצה להפעיל את הוואקום."
תלמיד כיתה ד ': "זה נקי."
אני, יותר מאשר קצת שיפוטי: "יש המון דברים מתחת לשולחן שלך וכל מגירה פתוחה ואני רואה לפחות שלושה עטים עם הכובעים שלהם על הרצפה."
תלמידת כיתה ד ', מוכנה לקבל את מדליה: "כן, אני יודעת. בדיוק סיימתי להרחיק את כל השאר."
בגדים נוספים יהיו מוכתם מאשר לא
הדבר הראשון שאני עושה כשאני חוזר מהעבודה הוא להוריד את התלבושת שלי. אני לא צריך להתלבש יותר מדי למשרד, אבל אני אוהב לעשות כל מה שביכולתי כדי לשמור על מצב הג'ינס "הנחמד" שלי או החלק העליון הלבן שלא נפסל. למרות המאמצים שלי, מרבית בגדי נראים בסימן האימהות: אותו מעט קרום שאינו ניתן להבחנה על מרפקי, או שהוא דהה (דרך ניסיונות תכופים ונמרצים להסרת כתמים) בדיוק מעל שדי השמאלי, שם אני שם אסטרטגית שרשרת ארוכה להוציא עוד קילומטראז 'מהחולצה הזו.
כאשר הם "עוזרים" הם יתבטלו בכל מראית עין של סדר בביתך
GIPHYהדבר הקשה ביותר לעשות כאמא פריק שליטה, הוא ציר. אני יכול לבקש ולגנוח איך אני עושה הכל בבית, אבל זה בגלל שאני לא סומך על מישהו שיעשה את זה בסטנדרטים שלי. אני מבין שזו הבעיה שלי.
אבל ככל שילדיי מתבגרים, הם צריכים ללמוד יותר אחריות. ולמען האמת, בעלי ואני יכולנו להשתמש בעזרה בעבודות הבית. אז הם שוטפים כלים ומקפלים כביסה ומוחקים דלפקים ומטאטאים מדי פעם את הרצפה. ואז אני עושה הכל מחדש כי שטיפת כלים להם היא רק זמן משחק, עם בועות. הם לא מונעים על ידי הרצון לממש בפועל משהו נקי.
בדיוק כשאתה מרגיש שקיבלת את העניין של דבר ההורות הזה, הילדים נכנסים לשלב התפתחותי נוסף
פריקים שליטה כמוני מתגאים בהיותנו מוכנים. עם זאת, כמעט שום דבר לא יכול להכין אותך כראוי לתוהו ובוהו הטמון בהורות. כמנגנון התמודדות, אני מזכיר לעצמי שלא כל הדברים שנמצאים בשליטתי הם דברים רעים. כאמא, אני מוזמן להיות מופתע לטובה מרגעים מענגים אקראיים שלא יכולתי לתכנן. כמו שהבן שלי אומר לי שהוא רוצה לכתוב ספר יחד, על בסיס הסיפורים שאני ממציא לפני השינה. או הבת שלי מרוויחה סטודנטית של החודש. כל עוד לאפשר לדגל הפיקוח שלי לשלוט לא להפריע לחיבוק הרגעים הלא מתוכננים והשמחים האלה, אני יכול להתמודד עם הבלתי-צפוי שמביא לי גם את נגיף הבטן 24 שעות ביממה. הכל לא נורא, פשוט מבולגן.
