תוכן עניינים:
לכל מקום שאליו אני פונה אמא שלי מתנצלת בפניי. "סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן לחזור אליך." "סליחה שהבית הוא בלגן." "סליחה שהילדים לא יצאו מזה היום." "סליחה שאני כזה בלגן." והרוב המכריע של הזמן אני תוהה מדוע. כי בכל יום נתון יש מיליון ושבעה דברים שאני לא מצטער עליהם. כאילו, בכלל.
זה לא שאני נטול חרטה או נימוסים לחלוטין. הוריי "גידלו אותי צודק", כביכול. זה רק שאני מאמין שהחברה מצפה שאצטער על דברים בלתי הגיוניים לחלוטין ואני לא לוקח את הפיתיון. אני לא מושלם ואני לא מתכוון להעמיד פנים שאני או שואף להיות (או אפילו להעמיד פנים שאני שואף להיות). זה לא כאילו אני הולך לחיות בעצבנות, ערמומית או כל דבר אחר, אבל החיים קצת שקועים וזה בסדר.
להתנצלות יש את הזמן והמקום שלהם. כשפגעת ברגשותיו של מישהו, למשל, או כשאתה נתקל במישהו כי אתה לא מסתכל לאן אתה הולך. אה, ואל תשכח כשאתה מפליץ במעלית. (ברור שאף אחד לא מוכן להודות שהוא זה שפליץ אז זו יותר התנצלות שקטה ליקום, אני מניח.) אבל הנה כמה דברים שאני אפילו לא מצטער קצת על היום … או בכל יום, לצורך העניין:
מנות ארוחת הבוקר התיישבו עד ארוחת הצהריים
