תוכן עניינים:
העבודה והלידה רומנטיזים ודמונזיים בחברה שלנו. אבל אני לא רוצה לבזבז זמן על האימה והדרך. מה שאני רוצה לדבר עליו זה החוויה שלי עם לידה. אני יודע שהניסיון שלי הוא שלי בלבד, ומשהו אישי, מיסוי ואינטימי כמו עבודה ומסירה יכול להיות מיליון דברים שונים למיליון אנשים שונים. אבל סיפור סיפורים אינדיבידואלי הוא כלי עמוק לחקירה עצמית וקשר עם אחרים, וזו הסיבה שאני חולקת את רגעי העבודה והלידה שהלוואי שהייתי יכולה לחיות מחדש שוב ושוב.
הלידה הראשונה שלי ללא תורמים הייתה, למרבה המזל, אורכה של כ- 15 שעות בלבד. אני אומר "רק" בסרקזם רב ככל שיכולתי לגייס, כי לפחות 10 מתוך 15 השעות הללו היו השעות הכואבות ביותר של חיי. אבל העניין הוא, קורא יקר, שהם גם היו כמה מהשעות היפות ביותר באופן הרסני בחיי. החל מבדיקת גבולות מה שאי פעם דמיינתי שאני מסוגל, ועד לראות את בן זוגי באור המדהים והתומך ביותר שראיתי אי פעם, הכל היה באמת חוויה משתנה ומעוררת חיים.
אולי יש משהו בכאב מחורר, שלא בשליטה, שפותח פורטלים של הרוח, הנשמה והעצמי שלי שאינם ניתנים להשגה. אני מתאר לעצמי שפיצול רוח הוא הסיבה לכך שיש אנשים שעוסקים בסמים לבילוי, עוברים נסיגה של מדיטציה שקטה או מתמסרים לעשייה רוחנית אחרת. החוויות הרחבות, הרוחניות לכאורה של העבודה והלידה, הן אלה שהייתי שמח לחיות שוב ושוב, יחד עם הדברים הבאים:
כשהייתי רגוע לפני הסערה
כשהבנתי שאני בעבודה אמיתית, הייתה הפוגה הארוכה והשקטה הזאת לפני שהלידה באמת התחילה. כמו שאיפה, מוחזקת כשהיא ממתינה לנשיפה הנפוצה. הדממה בה חיכיתי לתהליך הלא ידוע של הלידה והמסירה להתגלגלות הייתה חלל פורה, בלתי אפשרי לחיות אותו מחדש, כיוון שברגע שקדם ללידה. נראה שזרע קסם קטן חיכה בגן נשמתי. שקט בשפע טעים שעבר דרך ציפייה מכובדת, וסיבוב של פחד.
כשהיה לי חוויה חושית מוגברת
אוקיי, אוקיי, אני יודע מה אתה חושב ולא: אני לא מזוכיסט המשתוקק לחיות מחדש את החוויות הכואבות ביותר של לידה. אך האם מישהו אחר חווה התגברות כל החושים? כלומר, הצבעים סביבי היו בהירים יותר, הצלילים עזים יותר, הרכות יותר רכה והחספוס מחוספס יותר.
הייתי רוצה לחוות, באופן פחות מלווה-על-ידי-מחריד-כאב, את אותה חוויה של עולם משעמם ושטוח המתקרב לחיים חושים תוססים.
כשאני בחרתי את האפידורל
עד שעברתי את חווית הלידה הראשונה שלי, הייתי עושה מדיטציה מזה 13 שנה. אבל מעולם לא הייתה לי חוויה שתואמת את ההתרכזות המלאה בהווה שתופסת במהלך הלידה והלידה. זה היה נכון גם לכל אחת מחוויות הלידה שלי. לעיתים קרובות אני חושב על האופן בו אני יכול לתרגל טיפוח כל דבר שקרוב לרמה זו של מודעות-מודעת בחיי היומיום.
כשעשיתי את הדחיפה הסופית
רגע השיטפון הגדול, חברי.
זהו שבירת החומה הסופית בה העבודה הופכת למסירה. השחרור הבלתי ניתן לתיאור של תשעה חודשי המתנה ואינספור שעות של התכווצות ודחיפה. זה היה כמו כל דבר שבתוכי, וכל מה שיש בכל היקום ביקום הארור, יצא במהירות מתוך תעלת הלידה שלי בבת אחת. זו הייתה חוויה פיזית של התרוממות רוח ושחרור הרבה מעבר למה שאי פעם יכול להיחשב כרגש.
כל אחת משלוש הלידות שלי, אף שהיא ייחודית, משתלבת בתוך המטריה של מה שכיניתי "ההפרדה הקוסמית". מעמיק, טרנספורמטיבי, יפה ועצב בבת אחת. הייתי חיה מחדש את הרגע הטרנספורמטיבי תוך שנייה.
אל תבינו אותי לא נכון, יש הרבה רגעים רבים של לידה ומסירה שלעולם לא הייתי רוצה לחיות מחדש אם הייתה לי הבחירה. אבל אלה? הייתי חיה אותם שוב ושוב אם הייתי יכולה.
