תוכן עניינים:
אף על פי שמעולם לא הייתי ילד שחלמתי להתחתן ולהוליד תינוקות, חשבתי שבסופו של דבר הדברים האלה יעלו בדרכי. זה סוג החשיבה שיש כשגדלים במשפחה גרעינית. גדלתי עם אמא, אבא ואח, אז תמיד חשבתי שכך הדברים היו אמורים להיות. ובעוד שתמיד הנחתי שיהיו לי שני ילדים, התינוקת מספר שתיים גרמה למשפחתי להרגיש שלמה בדרכים שלא יכולתי לדמיין. תיארתי לעצמי שיהיו לי שני ילדים כי גדלתי עם אח, ואני בכנות נהניתי להסתובב עם אח, אפילו כשאמי הכריחה אותי לקחת אותו איתי לחבורה של מסיבות שהלכתי להן כנער. עם זאת לא הבנתי איך ילד שני ישנה את חיי לטובה.
כשהיה לי את הבת שלי, הגדולה שלי, הייתי נרגש (ואחרי ההלם הראשוני של האימהות החדשה, כמובן). בתי מילאה את לבי בסוג של אהבה שמעולם לא ידעתי שקיימת. כרגע הרגשתי שלמה, כמו שהמשפחה שלנו הייתה יותר ממושלמת. אבל, בכנות, אחרי כמה שנים התחלתי כמהה לתינוק נוסף, ומכיוון שתמיד חשבתי שיהיו לי שני לבעלי והחלטתי לנסות שוב. הכל קרה די מהר והייתי בהריון מייד. בסתר, רציתי ילד, מכיוון שכבר הייתה לי ילדה. אתה יודע, החלום להיות אחד מכל אחד. אבל בכנות הייתי שמחה באותה מידה עם בחורה אחרת. אחרי הכל, ילד בריא הוא מה שכל הורה באמת רוצה.
העניין עם להביא ילדים לעולם הוא שאדם יכול להבין באמת איך זה להביא ילד לעולם … עד שזה יקרה. ובדיוק כמו חוסר ההבנה לגבי קיום כזה, גם חוסר ההבנה לגבי קיום שניים. רק בגלל שלמישהו יש ילד, זה לא אומר שמישהו יכול להעריך איך זה שיש יותר מילד אחד. אני אגיד לך משהו, שניים הם בהחלט לא אותו דבר שיש להם אחד, והשני שלנו סיים את חיינו בכל כך הרבה דרכים.
הוא כל כך קל
