תוכן עניינים:
- כי אני נזכר במה זו אהבה
- כי אני זוכה לראות את החיים בעיניים של ילדי
- כי אני מסוגל לדמיין מחדש את ילדותי
- כי זה מזכיר לי שזה בסדר להתאבל
- כי הצפייה בו עם הילדים שלנו מביאה אותי שמחה
- כי אנחנו עושים זיכרונות חדשים
יום האב תמיד השאיר בפי טעם מלוח. אפילו המילים מציעות שאנחנו מכבדים את כל האבות בחיינו, בלי קשר לאיך שמגיע להם. בטח, יש כמה אבות גדולים בעולם, אבל לא באמת היה לי אחד שמתבגר. מאז שילד ילדים בעלי הראה לי כל הזמן מה צריך להיות אבא, ולא מה הכרתי. למעשה, חגיגת אביו של ילדי עזר לי להחלים ביום האב, והוכיח שאנחנו באמת לא צריכים להיות כבולים עד הייסורים של העבר שלנו.
בסתיו 2008 אימי ואני קיבלנו שיחת טלפון ששינתה אותי בדרכים שאני עדיין לא מצליחה להילמל. חיפשתי את אבי הביולוגי כבר שנים, אבל זה לא הרגיש דחוף יותר מאשר כשגיליתי, אחרי שתי הפלות, שאני בהריון עם בני (שאותו תכננתי לקרוא על שם אבי). האיש המסתורי הזה צף ויצא מילדותי, אם כי מעולם לא כמי שהכרתי להיות אבי. גידלתי מישהו אחר, קראתי לאותו אדם "אבא", ואף על פי שחלקנו את אותו שם משפחה מעולם לא הרגשתי שאני שייך באמת.
רק כשהייתי בן 9 גיליתי שיש לי אבא אחר שם, איפשהו. שהאיש הזה אפילו לא זר, אלא מישהו שהכרתי במהלך השנים. פתאום, בגיל צעיר יותר מבת שלי עכשיו, כל חיי הבזיקו מולי. כל מה שחשבתי שידעתי על עצמי, על חיי, היו שקרים. כל אותם זמנים שהרגשתי כמו המקורן או המעורפל, צדקתי. דברים שמעולם לא היו הגיוניים לפני כן עשו לפתע, ואת כל השאלות האלה לא עליתי. כמו הבועות הזעירות ששוחות לראש סיר מים רותח, הייתי זקוק לתשובות לפני שפרקי החלקים שנותרו בי התפוצצו.
הפעם האחרונה והיחידה שראיתי את אבי הביולוגי המנוכר, הייתי בת 16. כשהוא עצר ליד ולקח אותי לארוחת ערב, הוא לא סיפר לי על הסרטן שהוא אובחן כרגע. למעשה, הוא לא אמר לי הרבה דברים. נפרדנו דרכים עם החלטתי לא ליצור איתו קשר שוב. לא משנה כמה היינו דומים או עד כמה הייתי זקוקה לו בחיי, הרגשתי לא מכובד לאב שגידל אותי. כשהבנתי את הטעות שעשיתי, וכמה נואשות רציתי להתחבר מחדש עם אבי הביולוגי, לא הצלחתי למצוא אותו. חיפשתי במשך שנים, ללא שובל לעקוב. ואז, סוף השבוע של חג ההודיה בשנת 2008, מעדתי על התשובות שחיפשתי. אבי נפטר. כאשר מצאתי סוף סוף את ההספד הישן, הייתי הילד היחיד ששרד.
הייתי כל כך נדהמת, כל כך מבולבלת מצער וחרטה, שלמעשה טראומתי אותי בדרכים שעדיין לא נרפאתי מהן. ישנם טריגרים שמזכירים לי את אותו הלילה של השנה הצעירה שלי, ואיך החלטתי באומץ לב לא להמשיך את הקשר. מפעילים כמה אני מתגעגע למישהו שלא ממש הרשו לי להכיר. מפעילה כשאני מסתכלת על בני, שלעתים יש הבעות פנים מדויקות של אבי.
זו הסיבה שאינני מצפה ליום האב בכל שנה. זו הסיבה שבכל ימי האב מאז האדם שאני חוגג ומתמקד בו ביותר הוא בעלי בן כמעט 10 שנים ואב לשני ילדיי המדהימים. במשך כל השנים שניסו להבין את מי שאני, הוא היה איתן להזכיר לי איפה אני שייך: ממש כאן איתו והתינוקות שלנו. לעולם לא אהיה בן אדם שלם, ולעולם לא ארפא לגמרי מההפסד, אבל בחגיגת האיש שלא עזב אותי, או את ילדיו, אני מתחיל.
כי אני נזכר במה זו אהבה
ג'יפיכשהתבגרתי, נאבקתי בהרגשת הרגש של "אהבה". למעשה, הרבה זמן לא הייתי בטוח שידעתי מה זה. ההורים שלי אמרו את זה, אבל לפעמים מעשיהם הותירו אותי להטיל ספק במילה.
כשאנחנו חוגגים את בן זוגי ביום האב, ואני רואה אותו מורה על ילדינו, אני מרגיש את זה. אמנם הלוואי והייתי רוצה שיהיה לי יותר מזה לאורך ילדותי, אבל אני אסיר תודה על כך שאני מוקף בזה.
כי אני זוכה לראות את החיים בעיניים של ילדי
ג'יפיהילדים שלי אוהבים את אבא שלהם כמו לא אחר. הוא נחשב ל"כיף "הזה (ולא הייתי מסכים איתו), אז הוא מקבל סוג מיוחד של תשומת לב שאני לא מתייחס אליו. כשאני רואה אותם ביחד, אני לא יכולה שלא לתהות אם הייתי ככה אם הייתי מרשה לקבל את אבי הביולוגי בחיי. קשה לשחרר את ה"מה אם? " יום האב דרך החזון של ילדי על מה שאבא שלהם הוא להם הוא כל מה שאני מדמיין את מערכת היחסים המנוכרת עם אבי להיות, ולו רק בליבי.
כי אני מסוגל לדמיין מחדש את ילדותי
ג'יפייש לי שתי גרסאות מחיי המוגשות במוחי. האחד הוא זה שחייתי. יש כמה זיכרונות טובים, אבל גם הרבה רעים. השני הוא אחד שיצרתי לעצמי; חיים אלטרנטיביים שבהם הדברים הלכו אחרת.
יום האב הוא תזכורת שנתית לחיים אלה. כשאני ממקד מחדש את המחשבות שלי לחגוג את בן זוגי על כל מה שהוא עשה כאבא לילדיי, זה מקל על משקלן של אותן אמיתות קשות וכבדות ומאפשר לי להתחבר לחיי הילדות שיצרתי בגירסה האחרת. זה הבטוח; זה שהכל כמו שצריך להיות. אני שלם, אהוב עלי ואני מרגיש את זה.
כי זה מזכיר לי שזה בסדר להתאבל
ג'יפיאני מתאבל על מותו של אבי הביולוגי הרבה לפני שהוא מת אי פעם. מהיום שגיליתי שהוא אבי, התאבלתי על החיים שהחליפו את החיים שיכולתי להיות איתו. ואז התאבלתי על החיים שבחרתי כדי לאפשר לו להיכנס לי. עכשיו אני מתאבל על האובדן הגופני שלו בעולם.
הפרקליט שלי יודע שיום האב הוא זמן קשה עבורי. במקום להגיד לי שהגיע הזמן להמשיך, הוא נותן לי להרגיש איך אני צריך להרגיש, ומזכיר לי שזה בסדר להתאבל, ואוקיי לדאוג כל כך למישהו שמעולם לא הכרתי.
כי הצפייה בו עם הילדים שלנו מביאה אותי שמחה
ג'יפיבחלק מימי האב מבלים בפעילויות הרגילות, השגרתיות כמשפחה, כמו ללכת לפארק או להכין ארוחת ערב. העניין הוא שאני אוהב את הדברים היומיומיים האלה. הם מנחמים אותי. צפייה בבן זוגי עם ילדינו ביום האב היא עדות לסוג האב שאדם יכול להיות. במהלך התקופות הקשות ומאבקי מערכות היחסים, הוא לעולם לא מנופף כאבא. זה מביא לי את סוג האושר שאין לשום דבר אחר, ואני כל כך אסיר תודה לילדי שיש לו אותו בחייהם.
כי אנחנו עושים זיכרונות חדשים
ג'יפילמרות שהיו לי רגשות חולים בעבר יום האב, חגיגת בן זוגי העניקה לי תחושה של שליטה ברגשות האלה. אולי לא הייתה לי אמירה כילדה, אבל אני עושה זאת עכשיו. לבן זוגי מגיע לחגוג אותו על היותו בעל ואבא מדהים ובעיקר על כך שלא עזב. הוא כאן, הוא היה כאן, והוא תמיד יהיה כאן. הזכרונות שעשינו, וממשיכים לחולל, ביום האב ובכל יום אחר שאנו חולקים כמשפחה, גוברים על כל ההרהורים המרים שניסיתי קשה מדי, יותר מדי זמן, להחזיק מעמד.
