7 דברים לא צפויים שעלולים לגרום לבושת הפעוט שלך

הדרכים בהן אנו יכולים לבייש את ילדינו הוא נושא הסיבובים במעגלי הורות. אבל תחום שאפשר היה לחקור יותר, לדעתי הם המקרים העדינים ביותר - הרגעים שבהם אנו חושבים שמשהו אינו עניין גדול בהתנהלות היומיומית שלנו עם ילדינו - שיכול גם לגרום לבושה. הרגעים הקטנים הללו מסתכמים, ואם לא נקדיש תשומת לב, הם עלולים לגרום נזק מתמשך לליבנו ולתודעתנו הקטנים. אתה כנראה אפילו לא מודע לדברים הרבים של NBD שעשויים לגרום לבושת הפעוט שלך.

כשחשבתי על המילים והמעשים שלי כלפי הפעוט שלי לאור זה, הבנתי שאני עוסק בהתנהגות מעוררת בושה שלא הייתי מודעת לה כלל. חלק מזה קשור לעובדה, כן, אני אנושי ואני לא תמיד מסוגל לצאת מחוץ לסיטואציה מיידית ולחשוב, "איך אני יכול לגשת לזה בצורה האמפתית והרגישה ביותר כדי ש רגשותיו של הילד נותרו בטוחים ושלמים? "אבל הייתי המום ביותר מ"הבייתה של NBD" שאני גורמת לבני, בין אם זה לצחוק מהרגשות שלו (מכיוון שלפעמים התפרצויות זעם של פעוטות מצחיקות), והעירו הערות מרושעות על מה שהוא רוצה ללבוש ("כל הבנים לובשים חולצות, לא שמלות, כרגע") או איך אני משמעת אותו בניסיון לגרום לו ללכת לישון. אני מבין שיש לי הרבה עבודה.

אני גם חושב שנושא "בושה" הוא מסובך. הורה יכול לקרוא מאמרים מסוג זה ולהרגיש כאילו הם צריכים לזחול לתוך חור ואפילו לא לנסות כי נראה כי כל כיוון שהם הולכים הוא מוקש. אני מבין את זה. אני מרגיש את זה. בנוסף, זה יכול להיות מתסכל להוסיף את "הפעוט שלך" לרשימת האנשים אליהם עליכם להיות רגישים בעולמנו המאוד רגיש ונראה בימינו. ובכל זאת, יש הבדל בין הפניית תשומת לב לאזורים שבהם אנשים יכולים להיות מודעים למילים ולמעשים שלהם, לבין לומר להם לצנזר את עצמם. לא מדובר בצנזורה בהורות. זה קשור לגידול ילדים בטוחים ולחשוב על טיפול בילדים שלנו כמו שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו על ידי אנשים שאנחנו אוהבים. זה לא כל כך מסובך. הפעלה ממקום של בושה אינה פועלת ממקום של ביטחון או שמחה.

לרגעים שמרגישים שהם לא כל כך הרבה עניין עבורנו, כהורים, יש משמעות הרבה יותר גדולה לאנשים הקטנים בחיינו מכיוון שכל מה שאנחנו עושים נופל כל כך גדול בעיניהם.

כשאתה אומר להם כלאחר יד להיות ילד גדול או ילדה גדולה

ג'יפי

כשאני נלחמת בקרבות הלילה לישון שלי עם בני שלא נראה שהוא בכלל רוצה לישון, לפעמים אני מוצאת את עצמי באותה המוצא האחרון של הרצון להעניש אותו. אני יודע. אני יודע. אבל כשהוא מסתובב מחדרו ודורש את השמיכה השנייה, ואז אומר שהוא שונא את השמיכה הזו. ואז רץ לחדר של אחיו כדי להעיר אותו, ואז צועק עלי שיש לי את כוס המים הלא נכונה, ואז סוף סוף אומר לי שהוא רעב לארוחת ערב נוספת, אני אומר לו להיכנס לחדר שלו ואני סוגר את הדלת. ואז אני אוחזת בזה ואני לא נותנת לו לצאת עד שאשמע שהוא הקשיב לי כשאני אומר "לך למיטה שלך ואז אני אפתח את הדלת." בשלב זה הוא בדרך כלל יודע שאני מתכוון לעסקים, והוא למעשה הולך לישון כתוצאה מכך. אז כן, אני משיג את המטרה שלי. אבל באיזה מחיר? ברגע או שניים שהוא בוכה בחדר האפל בשביל שאפתח את הדלת, הוא כנראה מרגיש בושה. כנראה שהוא מרגיש שהוא "רע". עם זאת, בדרך כלל אני לא חושב על האירועים האלה כעל עניין גדול. הם קורים לעיתים קרובות מדי מכדי לקבל משמעות גדולה לדעתי.

אבל המומחים חושבים אחרת. לדברי פגי דרקסלר, דוקטורט ומחבר המגדר שלנו, עצמנו, יש הבדל בין משמעת לענישה. דרקסלר אומר, "חשוב לזכור כי למרות שהמשמעת היא מכרעת בכל שלבי גידולו של ילד, המשמעת אינה נוגעת להתאמה, לגרום לאשמה, או אפילו להעניש - כולם סוגים של בושה לילד. במקום זאת, משמעת, בכל גיל, מדובר בתיקון והכוונתו להתנהגות הולמת יותר.

כשאנחנו מספרים להם שהם הספיקו מכל דבר טוב שהם מבקשים לעוד

כשאנחנו אוהבים משהו לרוב נרצה יותר ממנו. אז כשאנו אומרים כלאחר יד לפעוט שלנו כי הספיקו להם מכל דבר טוב שהוא נהנה, אנו אומרים להם כי התחושה הנוכחית שלהם לגבי הדבר הזה אינה נכונה. ההודעה שהם מקבלים היא כמו "לא כדאי לך לרצות עוגיה אחרת ברגע זה." אבל למה לעזאזל לא? הגוף שלנו מחווט לרצות יותר סוכר. אני יודע שאני אוהב יותר מעוגיה אחת כמעט כל הזמן הארור.

מה שאני הולך לעשות, קדימה, זה לעשות "פסק זמן" נפשי ולחשוב איך הרגשתי הפעוט שלי ברגעים האלה לכאורה של NBD. אני אשאל את עצמי "האם ככה הייתי רוצה שמישהו יגיב לי ברגע זה?" אני די בטוח שהתשובה תהיה "לא". אני הולך לנסות להיות טוב יותר. לפחות אני מודע לבעיה עכשיו וזה הצעד הראשון בדרך לשיפור.