7 דברים שאני בעצם רוצה שזרים יספרו לי על הילדים שלי

כשזרים מדברים על הילדים שלי זה בדרך כלל לשפוט אותי או להזהיר אותי. "הוא נשרף", למשל, הייתה תגובה שקיבלתי כשבני הגדול סירב להוריד את הקפוצ'ון שלו במזג אוויר של 100 מעלות. פעמים אחרות זה היה, "לילד שלך יש סוכריה על מקל", כאילו לא הייתי מודע לממתק שהילד שלי אכל לפני שהתחיל הלימודים בבוקר. נדיר שאני רוצה לשמוע תגובה על ההורות שלי, אבל כשאני כן, יש כמה דברים שאני רוצה שזרים יספרו לי על הילדים שלי.

בכנות, אני רק מנסה לעשות כמיטב יכולתי ובו בזמן אני מנסה להטביע את צרחות השליליות הנובעות ממוחי, שאומרות לי כל הזמן שאני יכול להיות טוב יותר כאמא. כשאנשים זרים מביאים לידי את כל הדרכים בהן "נכשלתי", גם אם זה רק דרך העדויות של נזלת לא מנוגבת או שטות של מגרש משחקים, זה כואב. אני מרגיש את הלחץ להחליט על כל החלטת הורות באופן קבוע, ובוודאי בלי להרגיש ששופטים אותי אנשים שנראים על ידי אקראיים בסופרמרקט, במגרש המשחקים, או בכל מקום אחר לעזאזל, אני עלול למצוא את עצמי ביום אקראי.

במילים אחרות, זו מתנה נדירה כשזר אומר לי משהו נחמד, או אפילו סתם משהו מועיל לילד שלי. מתנה שלפחות בשבילי בהחלט לא מתעלמת. אחרי הכל, זה לוקח כפר, לא? הלוואי שיותר יגידו לי דברים כאלה על הילד שלי, במקום להצביע על פגם נתפס שרק יגרום לי (ואולי אפילו לילד שלי) להרגיש רע:

שהם טיפו משהו

אחד הדברים המועילים ביותר שאדם זר יכול לספר לי על הילד שלי הוא שהפיל את חפץ הנוחות היקר שלו או את בובת האהבה, את המוצץ, את הספל או השמיכה האהובה. בעיקרון, אם זר שם לב שהפלתי איזה חפץ בלתי ניתן להחלפה שאי אפשר היה למצוא גרסה זהה אליו, הם עושים לי מוצק. בכנות, הם בטח עוזרים לי להימנע מהתפרצות זעם ציבורית איומה שזרקה הפעוט ההרוס שלי.

שהם נראים מאושרים

אחד הדברים הטובים ביותר שאנשים זרים אמרו על בני בן השלוש, ומאז שהוא היה תינוק קטן, תמיד היה "זה ילד אחד שמח!" זו אחת מאותן הערות שיכולות לגרום ליום לעבור מ"כל דבר "ל"וואו", מכיוון שזה הזכיר לי שאולי אני פשוט עושה משהו נכון. אחרי הכל, כנראה שהיה לי קשר לחיוך המאושר הזה על פניו. גם אם לא הייתי עושה זאת, אני ממשיך לקחת קרדיט בכל מקרה. אתה יודע, בתור האדם שנשא אותו וילד אותו ואת כולם.

שהם פשוט עשו משהו נחמד

לפעמים אני עסוק בלהיות "אמא של תמנון" עם זרועותיי לכל כיוון (מחפש את קרם הגנה בשקית החיתולים, מנגב את אחת מאף ילדיי, מחייג לרופא הילדים על פריחה מוזרה) שאני מתגעגע לכמה דברים. מדי פעם זר עשוי לצאת מגדרם כדי לספר לי על הדבר הנחמד שהילד שלי בדיוק עשה, כמו לאחרונה כשבני הגדול רדף אחרי מטפלת כדי לתת לה את האהבה שהתינוק זרק מהרכבה. זה ממש ממש נחמד לשמוע על הדברים הטובים שהילדים שלך עושים כשאתה לא מסתכל, ובעיקר כשהם אפילו לא באו לספר לך על זה אחר כך.

לעתים קרובות כל כך אני מצפה שכל משוב מאנשים זרים יהיה שלילי, שכשמישהו ניגש אלי כדי לספר לי משהו על מה שאחד מילדי עשה, אני מתכוון למשהו רע. זה לא בגלל שהילדים שלי עושים דברים רעים לעתים קרובות מספיק שזו הנורמה, אלא מכיוון שלדעתי אנו חיים בסוג של קהילת סיפורי קרקע בה אנשים מרגישים שהם עושים זה לזה שירות בהתראה זה לזה להתנהגות רעה של ילד. באופן אישי, אני לא חושב שלכל דחיפה מגיע דיווח מלא. ניתן להתמודד עם חלק מההתנהגויות האלה במגרש המשחקים בעצמן בקרב הילדים, מבלי להתערב או אפילו לדעת עליהן. אולם מדי פעם מרגיש טוב לדעת על המחוות הנחמדות שהילדים שלנו עושים שאולי אנו מפספסים.

שהם הכניסו משהו לפה שלהם שלא ראיתי

מדי פעם אני מבצע את הטעות של האם הקטלנית בכך שהיא לא רואה את כל מה שהילד שלי הכניס לפה. ואז זר יכול לעשות דבר מועיל באמת בכך שיידע אותי מתי הכדור המוך, המטבע או הצואה או החיידק הזה נחטף על ידי הקטן היקר שלי.

במקרים אלה, אמהות שלנו אסירות תודה על התגובות על מה שהילדים שלנו אוכלים. זו בשום דרך לא הזמנה להרחיב את ההערות לדברים אחרים שהילד שלי עשוי להכניס לפיו, כמו חטיפים עתירי נתרן, גבינות בצבע ניאון או סוכריות על מקל הגדולות יותר מראש לפני 9 בבוקר.

תגובה על כל מה שהנסיכה תלבש את הבן שלי

אחי בן השלוש אובססיבי לשמלות נסיכות. לפני כמה ימים, כשהלכנו לביתו של חברו לשאול שמלת רפונזל, הוא ממש התנשף ואמר: "אה, שלי!" ושמה את ידיו על פיו כשאמה שלפה אותו מהארון. אני עוסק בזרים שמגיבים על השמלה שבני לובש, או איזה סרט נהדר היה הסרט בו הופיעה השמלה, או אפילו כמה הבן שלי נראה בשמלה האמורה. כשאנשים אומרים דברים חיוביים על הילד שלי בשמלה זה גורם לי להרגיש וזה גורם לבני להרגיש טוב. הוא אוהב לדבר על סרטי דיסני האהובים עליו ועל השמלות האהובות עליו, כך שאם זר יפתח שיחה על השמלה שלו, הוא ידלק ויתחיל להתלפף.

אני לא אוהב את זה כשאנשים מניחים שהבן שלי הוא ילדה (הוא מזדהה כרגע כבן) רק בגלל שהוא לובש שמלה. אני גם לא אוהב את הפרצופים שיש לאנשים שרואים כשהם רואים אותו בשמלת נסיכה. בטח, הביטויים האלה מבחינה טכנית הם לא הערות, אבל אם הייתי צריך להקצות להם מילים הם היו אומרים משהו כמו, "יש. הילד שלך אוהב שמלות נסיכה? זה בטח קשה. מבאס להיות אתה!" זה לא קשה וזה בכלל לא מבאס להיות אני, בשום דרך. זה מדהים וללבוש לבוש זה מגניב לא משנה עם איזה מין אתה מזדהה.

שהם נראים כאילו הם נהנים

אם זר רואה את הילד שלי עושה כיף ורוצה להגיב עליו, בכל אופן, הגב! אני אוהבת כשזרים אומרים לי שהילדים שלי נראים כאילו הם נהנים מאוד. זה גורם לי להרגיש כמו הורה נהדר על כך שתרם בדרך כלשהי לאושר של ילדי, וגם מאשר את המטרה מספר אחת שלי עבור כל יום בעיקרון: לגרום לילדים שלי לחייך ולצחוק.

לומר לי שילדי נראים כאילו הם נהנים לחיות את חייהם הטובים ביותר זה דבר חביב ונדיב לומר לי. זה חופשי משיפוט, ולא גורם לי לנחש שנית את עצמי בשום דרך. זה החלום, חברי.

שזה בטח כל כך כיף להיות אמא של הילדים שלי

משום מה אנשים זרים מרגישים לפעמים כאב לי מהעובדה שאין לי ילדה ותוהים בגלוי מתי יכול להיות שאני מנסה לנסות להשיג זאת. אמנם זה באמת אמפתי שמגיע מאדם שאינו יודע אפילו את שמי הפרטי, בכנות, WTF? מיהו אף אחד שלא מניח שאני לא מרוצה עם מגדר הילדים, שהם במקרה שני בנים, כבר יש לי?

זרים ניגשו אלי כדי לומר דברים כמו "וואו, שני בנים? בטוח שתשתדל לבחורה!" ואני אהיה כמו "מי אתה?" הלוואי שבמקום זה אנשים יכולים להיות כמו "בנים נראים כיף!" או אולי פשוט "הילדים שלך נראים כמו צחוק וחצי!" או, עדיף, אין תגובה בכלל. לפעמים השקט זהוב.