תוכן עניינים:
- דאגתי שהיא לא יכולה לצחוק
- דאגתי שיותר דברים לא היו בסדר, יותר מדי
- תהיתי איך נשמעת צחוקה
- נבהלתי מספיק לקחת אותה לרופא
- הרגשתי מטופש שרציתי לקחת אותה לרופא
- הרגשתי הרגע כשנזכרתי באבני הדרך האחרות שהיא פגעה
- הרגשתי, לרוב, בסדר
- הרגשתי חמלה נוספת לאמהות אחרות
אני יודע שאנחנו זקוקים לאבני דרך כדי לפקוח על ההתפתחות של ילדינו, אבל לפעמים זה מרגיש שיש אורב על כתפי האמהות ולהפוך אותם לחוצים בכל חודש בכל שנה במשך 18 שנה. במיוחד בשנה הראשונה, אבני הדרך האלה פשוט הגישו את רמת החרדה שלי. כשבתי לא צחקה על היעד, המוח שלי המכוסה באבני דרך הופצץ על ידי מיליון מחשבות, מה שמשקף את מה שהרגשתי כשתינוק שלי לא הגיע לאבן הדרך שלה בת 4 חודשים.
אני חייב להודות, עד שהבת שלי הייתה בת כמה חודשים, אבני דרך אפילו לא היו על הרדאר שלי. כשהיא התגלגלה לשלושה חודשים חשבתי, "אה! אני מניח שזה מה שאתה עושה עכשיו!" הייתי כל כך עטופה בפשטות להשאיר אותה בחיים ולעזור לה לצמוח, שלא באמת לקחתי פסק זמן כדי לבדוק וללמוד על אבני הדרך שאליה היא צריכה להגיע, ומתי. נראה כי רופא הילדים שלנו חשב שהכל על המסלול, אז השארתי את זה.
עם זאת, הרול הראשון הזה היה ההתחלה של לשים לב לאבני הדרך שהבת שלי צריכה להכות עם צמיחתה. וכמובן שעל פי הספרים החלטתי לקרוא כדי ליידע את עצמי על אבני דרך כאמור, היכולת לצחוק הייתה אמורה לקרות זמן קצר לאחר שהחלה להתגלגל. הבעיה? זה לא עשה זאת. כמעט חודשיים לאחר מכן בתי פלטה את צחוק הבטן הכי גדול כשחברה שרה עבורה שיר מטופש (כנראה שבן זוגי ואני לא שרנו שירים מספיק מטופשים) והייתי כל כך הקלה והתרגשתי לשמוע אותה צוחקת. אפילו למדתי את השיר המטופש הנוסף, למקרה.
עד שהגיע הרגע הזה, חודשיים מאוחר יותר מכפי שהיה "אמור", הייתי בלגן, וניווטתי בשלל רגשות שהשאירו אותי חוששת לבת שלי. מסתבר, כל התינוקות גדלים ומתפתחים בקצב שונה (מוזר, נכון?) אז עשו לעצמכם טובה והימנעו מלהרגיש את הדברים הבאים אם ייקח לקטן שלכם קצת יותר זמן להגיע לאבן דרך שציפיתם להם.
דאגתי שהיא לא יכולה לצחוק
ג'יפיזה היה מעט לא הגיוני, אבל הייתי משוכנע למדי שבתי לעולם לא תצחק. למען האמת, כל כך דאגתי מבן זוגי ונכשלתי בללמד אותה כיצד לחוות חוש הומור, מכיוון שאיש מאיתנו לא בדיוק מצחיק-בקול רם מצחיק את עצמנו. מה אם היא לעולם לא תצחק? איזו מחשבה נוראה.
דאגתי שיותר דברים לא היו בסדר, יותר מדי
אותה אבן דרך שהוחמצה גרמה לי לדאוג שהבת שלי לעולם לא תחזור לציון דרך נוסף, למרות שגם זה היה דאגה לא הגיונית. ובכל זאת, לא יכולתי שלא לזכור את הסיפורים על ילדים שרק הפסיקו להתפתח, והדאגה הקטנה הזו התגנבה לקדמת ראשי כשאותה ציון דרך של 4 חודשים הגיע והלך.
תהיתי איך נשמעת צחוקה
GIPHYכל הסרטונים האלה של יוטיוב שצוחקים ביוטיוב באמת יכולים לגרום לאמא לתהות איך הצחוק של התינוקת שלה יישמע, והקטנה שלי נראתה נחושה לגרום לי לחכות להבין את זה.
נבהלתי מספיק לקחת אותה לרופא
כמו האמא הטרייה והפרנואידית שהייתי, לקחתי את הבת שלי היישר לרופאת הילדים ברגע שהאבן דרך הגיעה והלכה. למרבה המזל זה היה במקביל לביקור בחיסונים, כך שהיה לי תירוץ סביר. רציתי לדעת, ממומחה, שאסור לי לדאוג. וכמובן, הרופא אמר לי לא לדאוג, וכי תינוקות עומדים באבני דרך באותם זמנים.
הרגשתי מטופש שרציתי לקחת אותה לרופא
ג'יפיואז הרגשתי כמו אמא חדשה פרנואידית שהתעקשה לקחת אותה לרופא כדי לשאול מדוע היא עדיין לא צחקה.
הרגשתי הרגע כשנזכרתי באבני הדרך האחרות שהיא פגעה
באותם חודשים שבתי לא צחקקה, ניסיתי להזכיר לעצמי את כל אבני הדרך האחרות שכבר פגעה בה. היא התמודדה עם אותם רגעים התפתחותיים כמו אלופה, ולפעמים אפילו לפני "לוח הזמנים".
הרגשתי, לרוב, בסדר
ג'יפילכל רגע שהשאיר אותי נבהל, היה רגע שהרגשתי לגמרי בסדר עם העובדה שהיא עדיין לא התחילה להיסדק. חלק מזה קשור לעובדה שאין לי את חוש ההומור המדהים ביותר בעצמי, כך שידעתי שאני בהחלט לא מתכוון לגרום לה לצחוק על בסיס קבוע.
הרגשתי חמלה נוספת לאמהות אחרות
לא כל אמא שקוראת את זה תחווה את החוויה של ממש לראות את הילד שלהם עומד באבן הדרך ההיא. לא כל אמא יודעת את ההקלה שחשתי כשבטנה של הבת שלי צחקה כשהייתה בת 5 חודשים. לכן, כשהיא צחקה סוף סוף, חשתי נחשול של חמלה נוספת לאמהות שלא זוכות לראות את ילדיהן מגיעים לאבני הדרך שלהם. אמהות מסוימות לא זוכות לראות את ילדיהן מגיעים לאבני דרך, למעשה, ואני לא יכול לדמיין כמה קשה זה יהיה.
בכנות, כולנו יכולים לעמוד בכדי לתת חמלה ואדיבות יתרה לכל האמהות, מכיוון שכולנו רק רוצים שהילדים שלנו יצליחו.
