9 דברים שאנשים אומרים לאמהות עובדות שהם לא אומרים לאמהות סה

אני לא מתחרט על היותי הורה עובד, אבל אני בהחלט מאחל לנו שתהיה תרבות עבודה מפותחת יותר שאימצה את נזילות העבודה והחיים. אני אוהב את מה שאני עושה ועבדתי קשה כדי לטפח את חיי המקצועיים, אבל אני שונא את ההרגשה כאילו אני מפספס את חייהם של ילדי ואני ממש שונא כשאנשים מזכירים לי את זה. מכיוון שכל העניין הזה של "נזילות של עבודה וחיים" טרם הצטרף לתרבות שלנו, ישנם דברים שאנשים אומרים לאמהות עובדות שהם לא אומרים לאמהות SAH, וזה פשוט הכי גרוע להיות בסוף הקבלה של שיפוט ובושה אינסופיים והגבות המורעילות האלה.

אמנם, למרבה המזל, שכיחה יותר כיום, מאשר, למשל, בדור של אמי, לאישה שתישאל, "מה אתה עושה בשביל העבודה?" אני אשמה בשימוש באותה הגדרת שיחת ברירת מחדל כשאתה מתוודע מישהו, כמו שאני פשוט מניח שכולם עובדים. זו אולי לא ההנחה הטובה ביותר להניח, אך שוב, זה די מדהים שה"אנחנו "הקולקטיבי אינו שולל נשים מההנחה הזו רק בגלל שהנשים שלהן ובמיוחד בגלל שהן (או במקרה) אמהות. הוסיפו את העובדה שיש יותר אבות שהייה בבית מאשר אי פעם בעבר, ובכן, אתם לא יכולים שלא להניח באופן אופטימי שהחברה זוחלת לעבר מקום שבסופו של דבר יתאים לשאיפות הקריירה של אמהות עובדות עם התמיכה הביתית שאנו צריכים למצוא אותה הצלחה כמו עמיתיהם של אבינו העובד.

ואז שוב, אם את אמא עובדת, את נאלצת לכאן את 9 הדברים המתסכלים והמגוחכים האלה פעם או פעמיים, אז אל תתפלאי אם האופטימיות הקצרת זמן הזו תצא מהחלון הפתגם בתוך שניות.

"אתה בטח מותש"

למעשה, אני רגוע בעיקר בעבודה. אחרי הכל, אני יושב רוב שעות היום, אני לא מנסה לשאוב את צ'יריוס כלפי מעלה לפני שהם נמעכים לשטיח, ואף אחד לא מגרש נוזל גוף על החולצה שלי (ובכן, למעט ברכבת התחתית, די נוראית מדי פעם) נסיעה). אני עייפה, בטח, כל אמא די עייפה.

"אתה מתגעגע להיות בבית עם התינוק?"

אתה מתכוון האם אני מתגעגע לשלושת החודשים המקופחים משינה עם חיי היילוד הראשונים עם נולד, בזמן שאני רוכב על גאות הנדנדה של נדנדות הורמונליות לאחר הלידה? בכנות, כן קצת. אבל אני גם אוהב לעבוד כך, לפעמים, אני לא מתגעגע להיות בבית עם התינוק שלי. זה בא והולך, כמו כמעט כל רגש אחר שאנחנו חווים כבני אדם.

"אתה חושב שתרצה לעבוד במשרה חלקית?"

אני בטוחה שאמהות להישאר בבית שומעות גם את זה, אבל כהורה עובד אני מתמרמר על הקשבה למישהו שאומר את זה כאילו לכולנו יש גמישות מוחלטת ביחס ללוחות הזמנים שלנו. כן, אני (באופן אישי) רוצה לקצץ את שעותיי, אבל זה אומר קיצוץ בשכר וזה גם יאט את תנופת הקריירה שלי. אני כבר ראיתי אנשים שלא לקחו 12 שבועות חופשת לידה (פעמיים) על פני בדרכי הקריירה שלהם. ובעוד שמדינת ביתי בניו יורק מתחילה להתקדם משמעותית עם חופשה בתשלום וזמן גמיש, זה לא ישנה את העובדה שאם אני עובד במשרה חלקית, נצטרך להקריב קרבנות אני פשוט לא רוצה עשה עכשיו. אני לא חומרני, אבל אני אוהבת שאוכל לשלוח את הילדה שלי לשיעור הריקודים האהוב עליה.

ואז, כמובן, יש המון נשים שפשוט לא רוצות לצמצם את מספר השעות בהן הן עובדות כי הן נהנות לעבוד במשרות מלאות. אז, אתם יודעים, בואו פשוט להפסיק להניח שהמשרה חלקית היא אופציה שיש לנשים, או שהלוואי שהיו לה.

"אתה יכול לבוא ליום הקריירה?"

למה לא לשאול את זה מאמא שהייתה בבית? יתכן שהיא לא עובדת מחוץ לבית כרגע, אבל כנראה שיש לה ניסיון אדיר שאיש לא שואל אותה אי פעם. באשר לי וליום הקריירה? מה דעתך להחזיק אותה בכל פעם שאני לא צריך לפספס עבודה כדי להשתתף? הו, האירוניה!

"בטח אין לך זמן פנוי, הא?"

זה נכון, סביר להניח שאין לי כל כך הרבה זמן להצטרף למועדון ספרים או ל- PTA או לאיזו אקסטרווגנזה חברתית אחרת, כי אני צריך להיות קשה עם סדר העדיפויות שלי. אבל יש לי זמן לצאת לטיול בית ספר אחד בשנה, לילד, ולפוצץ את העבודה בבוקר פסטיבל הריקודים השנתי שלהם. במובן מסוים יש לי זמן לכל דבר, זה בדרך כלל כל מה שחשוב לי.

ובכנות, אל תניחו שבגלל שאני אמא עובדת, גם אני לא מסוגלת למצוא זמן. תן לי אפשרויות לפני שאתה מחסל אותי, בגלל לוח זמנים עמוס.

"אז אתה האם ההורה?"

ההורים שלי צופים בילדינו בימי חמישי, ואז כשבתי חוגת בלט. לקחתי יום חופש מהעבודה לכנסים של הורים-מורים יום אחד, כך ששמחתי להיות מסוגל להביא אותה לשיעור ריקוד מאוחר יותר באותו אחר הצהריים ולהציץ בשיעור שלה. פקידת הקבלה, שלא היה לה מושג מי אני, רדפה אותי על כך שאני דוחפת את פני לחלון התצפית עד שהצגתי את עצמי כאמא. היא עדיין נראתה ספקנית.

"בטח שיהיה נחמד להרשות לעזרה"

אני מתמרמר על הרעיון שרק בגלל שאני עובד מחוץ לבית אני זורק כסף על הבעיות שלי ולא צריך להתמודד עם מאבקי ההורות שאמהות שהות בבית מתמודדות איתן. המשפחה שלי נמצאת בתקציב, בדיוק כמו כל אחד אחר, ואני מתמודד עם בעיות הורות באופן קבוע, ממש כמו כל אחד אחר.

"אתם פשוט לא יכולים להתייחס לאותם הורים במשרה מלאה"

ראשית, רק בגלל שאני הולך לעבודה זה לא אומר שאני הורה "חלקי". בכנות, מה זה אפילו אומר? זה לא שאני מפסיקה להיות אמא של ילדי ברגע שאני נכנס למשרד. אז, אתה יודע, שקט.

שנית, זה יותר כאילו אני לא יכול להתייחס אליו הוא הרצון להיות הורה להישאר בבית. אני באמת יודע שאני לא מתכוון לאותה הופעה. אני סומך על מורים ומטפלים והורים של ילדים אחרים ואחזקת ברעיון שזה "האיכות" ולא "הכמות", של הזמן שאני מבלה עם הילדים שלי זה חשוב. עם זאת, דחיסת כמות של הורות של יום שלם בחלונות הזמן הזעירים שיש לי איתם במהלך השבוע היא (אפשר לטעון) מלחיצה לא פחות כמו לבלות כל היום, כל יום, עם הילדים שלי.

אז ככה, אני חושב שאני מתייחס ממש לאמהות השוהות בבית, שבהחלט אינן חסינות מפני לחץ הורות. כולנו מודאגים מההשפעה של הבחירות שלנו על ילדינו. כולנו גם יודעים מה הכי טוב למשפחות שלנו, וכי אין אפשרות לכל גודל. בתי מתארת ​​את חזון חייה הגדולים; יש לה משפחה וקריירה (ונעלי עקב), והיא שמחה. אני מניחה שאני אמא עובדת עובדת עבורה.