9 תלאות דרכים יכולות להפוך אותך לאמא טובה יותר

אני זוכר שגילבתי דלעות עם אמי כשהייתי בת שבע או שמונה והרגשתי מוצפת באופן לא אופייני בפרויקט שמולי. אמי אהבה את ליל כל הקדושים והחליטה שהיא תחצב את פניה של מונה ליזה לדלעת. כן, באמת. לאחר שהיא תקעה את התבנית שלה בסטנסיל המונח עליה, היא הסירה את הנייר כדי למצוא מה שנראה כאשכול של בריל דלעת. אני זוכר במעורפל הצדקה ארוכה כשהיא הרגיעה אותי באופן אופטימי כי "אם זה היה קל מדי, זה יהיה משעמם מכדי לחשוף." עכשיו, כשאני אמא, לקחתי את ההערה הקטנה והמדהירה לכאורה ללב, כפי שלמדתי שחוות תלאות למעשה הופכת אותך לאמא טובה יותר.

אמי בהחלט הבינה איך להישאר חיוביים ולמצוא את האור בתלאות החיים. כלומר, היא גילפה את הדלעת הזו כשהיא מחוברת למיכל חמצן ולבשה את כובע הכדור המפורסם שלה כדי לכסות את ראשה המבריק והקורח. ולמרות שהיא הייתה חולה סופנית, היא לא התכוונה לאפשר לסרטן השד השלישי שלה להאשים את האופטימיות הנצחית שלה.

הלוויה של אמי הייתה ההלוויה הראשונה בה השתתפתי. בגיל עשר עמדתי להתחיל בהליכה ארוכה ומביכה בכביש מפותל ומתאמץ בלי אמי, ולמרבה הצער, מותה היה רק ​​תחילתה של סדרה של הרבה אירועים מצערים שהייתי חווה בהכרח. לא ראיתי (ובכנות, לא יכולתי) לראות את זה באותה תקופה או במהלך השנים של כאב הלב שאחריו, אבל ללא ספק הנגע שלי חיזק אותי. הם הפכו אותי לאדם טוב יותר ובן זוג טוב יותר ובת טובה יותר ועובדת טובה יותר, ואולי הכי חשוב, הם הפכו אותי לאמא טובה יותר.

אם חיפיתם כמה סופות בחייכם, אתם בטח מבינים שהמצבים הללו סיפקו לכם שיעורים שעזרו לעצב אותך לאדם שהפכת להיות. אם את אמא, את בהחלט אמא טובה יותר שעברת אותם, והנה רק כמה סיבות לכך:

אתה עצמאי יותר

למדנו ללכת לבד, בדרך כלל בדרך הקשה, כך שהדרך פחות נסעה לא מפחידה אותנו. אנו יכולים להוציא את ילדינו מהבית בלי לגבות ולשרוד בסדר גמור בלי מטפלת או סיטר ולהתמודד עם מצבי ההורות הקשוחים בסולו (אם כי עזרה בהחלט מדהימה ואנחנו לא מעל להשתמש בהם ו / או לבקש אותה).

אנו יכולים לקבל תכניות משלנו, כסף משלנו, החלטות משלנו, עם או בלי סיוע של אחרים, מכיוון שלמדנו מוקדם כיצד לשגשג בעצמנו.

בנוח לנו מראה חיבה

כשמדובר בתצוגות חיבה ציבורית, אנחנו לא חוששים להראות לאנשים שאכפת לנו מהם יותר מכל, שאנחנו אוהבים אותם. לילדים שלנו לעולם לא יהיה צל בודד של ספק אפשרי לגבי כמה שאנחנו אוהבים אותם. האם יש דבר כזה חיבוק מתמשך? לא, לא בשבילנו.

אנו מדברים על מחשבותינו

לא להיות חולניים אך אנו יודעים שכל שיחה יכולה להיות האחרונה שלנו. כן, זה לא ממש כיף לחשוב עליו אבל אם עברתם דבר או שניים, אתם בטח מבינים את המשקל של מילים ממש וכמה הם חשובים להפליא.

לכן, אם אנחנו אוהבים מישהו, אנו אומרים לו כל הזמן. הרגשות שלנו עשויים לפעמים ללבוש צורה של הקאה במילה, אבל אנחנו מתכוונים יפה מכיוון שאנחנו אף פעם לא רוצים שמישהו יטיל ספק באשר אנו מרגישים כלפיהם.

אנו רוצים שילדינו יבינו שזה בסדר לחוות דעות ורגשות, וכי היכולת לדבר את דעתם זה דבר טוב. גם אם לא כולנו מסכימים, עדיין עלינו להיות מסוגלים לומר את מה שאנחנו מרגישים בלי בושה שפויה.

אנו מעריכים את הכל

חשבו על קימי שמידט ביום שהיא משוחררת מהבונקר והכל מדהים בעיניה. דשא, עצים, ריצה, חלונות, ארונות, סוכריות; ממש הכל. השורה הקטנה והמצומצמת הזו שהפעוט שלנו שרבט בתוך המגזין הקוסמופוליטי שלנו? כן, אנחנו אוהבים את זה. לאחר שסבלנו מאובדן או תלאות בעבר, אף רגע לא קטן מדי או לא חשוב מכדי לחגוג או להוקיר.

אנחנו עובדים קשה

אין לנו גבולות כשמדובר לדחוף את עצמנו ואנחנו נעשה כל מה שצריך כדי לשרוד. בין אם זה לעבוד שעות נוספות או לקיים שיעורי לילה או לקפוץ על שינה כדי לאסוף משרה שנייה, אנו נחושים לדאוג שהמשפחה שלנו לעולם לא תהיה בלעדיה.

עבורנו, עבודה קשה אינה עומס. בכנות, זה הטבע השני שנמצא לנו מכיוון שכבר היינו צריכים להתגבר על מכשולים אחרים בחיינו. אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו דוגמה למה עבודה קשה יכולה להשיג, ולכן אנו מיישמים באופן מוחלט את כל מה שיש לנו על כל מה שאנחנו עושים.

אנחנו עמידים להפליא

הפיל אותנו תשע פעמים ונחזור עשר. אנו מבינים שהחיים קשים לפעמים והעולם לא מפסיק להסתובב ועלינו להמשיך הלאה, ללא קשר. במילים אחרות, אימונים בסיר אין סיכוי נגדנו (למעט, כן, זה כן עושה) מכיוון שאנחנו לא יורדים בלי קטטה.

אנחנו הנותנים

לראות את החיוך הזה על פני ילדנו כשהם מגיעים לטרול את מתלה הצעצועים "רק בגלל", מחמם את ליבנו הקטנים. ילדים ראויים להיות מאושרים ואסור להם להכביד על משקלם של הבגרות לפני שהם מוכנים, כך שאם שייק חלב מדי פעם משמח אותם, אנו יותר מרוגשים לחייב.

זה לא תמיד גם הדברים שהילדים שלנו רוצים או צריכים. לפעמים זה רק הזמן שלנו, או החיבה שלנו או תשומת הלב שלנו שהם משתוקקים, ואנחנו חושבים שהם ראויים לכל גרם מכל מה שאנחנו צריכים לתת, ולכן אנחנו יותר משמחים לתת להם את זה.

אנו מבינים

אם ילדינו מוטרדים (בגלל מה שנראה לנו, כמו משהו קל וחסר חשיבות לחלוטין) אנו ניגשים אליהם בלב אמפטי. הרגשות שלהם, גם אם הם סובבים סביב היעדר הדוב החביב עליהם, חשובים וזוכים לרמת חמלה מסוימת. אנחנו רוצים שיידעו שאנחנו כאן בשבילם, לא משנה מה.

אנחנו מעורבים יותר

הילדים שלנו צריכים לדעת שאנחנו שם בשבילם בשביל הכל. לכן, לא משנה כמה מחזות בית ספר חסרי חשיבות או גבינות במיוחד להפליא, נהיה שם עם פעמונים ומכשירי אייפון מוכנים לתפוס כל רגע מסורבל ומקסים (כדי להביך אותם בהמשך החיים, ברור). בטח, הם אולי פשוט משחקים עץ אבל הם העץ שלנו ולא יכולנו להיות גאים יותר.

נשים שעברו תלאות לא צריכות להיות צריכות להגדיר את עצמן או את תפקידיהן כאמהות על ידי אותם קשיים. אם כבר, הם הפכו אותנו להורים חזקים יותר, נוכחים יותר וחומלניים יותר. בכנות, יש לי מעט מאוד תלונות עם ילדותי. למרות שיצא לי שלל רגעים קשים שבהחלט גרמו נזק, הכוס שלי תמיד הייתה, והיא תמשיך להיות, חצי מלאה. בטח, היו לי את ימי הקשים (מי לא?) אבל אמא שלי צדקה כשאמרה שאם החיים היו קלים, זה יהיה משעמם מכדי לחשוף.