לפני שילדתי ילדים לא היה לי מושג שישנן שיטות רבות לאימוני שינה שההורים יכולים לנסות. לא ידעתי אם זועק זה עובד או אם זה לא, אם עדיף לנסות את שיטת פרבר לאימוני שינה, או אם עדיף לנסות סגנון אימון שינה של הורה מצורף. אחרי שבעלי אז גיליתי שאני בהריון, הורים אחרים היו שואלים אותנו באיזו שיטת שינה נשתמש כשמגיע הזמן. למרות שלא היה לנו מושג על מה הם מדברים, ידעתי שאני לא רוצה לטלטל את ילדתי לישון כל לילה, ולכן רציתי לעשות כל שיטת שינה שאפשר.
האדם הראשון שדיברתי איתו על שיטות שינה היה כמובן אמי. היא באמת האדם הראשון שדיברתי איתו בכל פעם שאני זקוקה לעזרה בהורות. שאלתי אותה באיזו שיטת שינה היא השתמשה איתנו, ואני חושבת שבלבלתי אותה. "אני פשוט נותנת לכולכם לצעוק את זה", אמרה, וכשאמרתי לה שיטת הצעקה זו הייתה למעשה שיטת אימון שינה, היא הביטה בי ואמרה, "למה צריך להיות כזה הרבה שיטות? למה זה בכלל משנה? " גילגלתי את עיניי, אך לא יכולתי להכחיש שהיא הביאה נקודה טובה: מדוע הייתי צריך לדבוק בשיטה אחת? כמובן שכאשר הייתי בקשר עם נשים אחרות עם ילדים, אחד מנושאי השיחה היה על איך אנחנו משכיבים את ילדינו לישון. אני באמת לא זוכר אפילו איזה שיטות שינה אחרות יש, אבל אני זוכר שכולם נמנעו מתרגול שיטת Cry It Out (CIO) עם ילדיהם, והכי הסכימו שזה בגלל שהם לא רוצים לשמוע הילד שלהם סובל ככה. אבל לא הסכמתי. לא הייתי בטוח איך עוד אוכל לעזור לילד שלי ללמוד להרגיע את עצמי אם הייתי עומד ליד העריסה שלה ומשפשף אותה בחזרה בכל לילה.
כך שלמרות שזה לא מה שכולם עושים, החלטנו לתת לה לבכות.
בארבעת החודשים הראשונים לחייה של בתנו היינו מניחים אותה, משפשפים אותה מעט בגב ואז עוזבים את החדר כדי שתוכל לישון. היא הייתה מייבבת, ואז בוכה קצת, אבל כל לילה היא הייתה בוכה קצת פחות מאשר בלילה הקודם. חציתי את אצבעותיי, בתקווה שזועק שזה ימשיך לעבוד עבור כולנו. אפילו עם קפיצות צמיחה ועם שיניה נכנסות, היא עדיין נראתה נכנסת לשגרה ואף פעם לא סטתה ממנה. לאמיתו של דבר, השגרה נראתה מילת המפתח בהרפתקה זו.
היכולת שלנו לבכות זאת גרמה לי להרגיש שאני לוחשת תינוקות.
הבת שלנו לא נתנה לנו לנדנד אותה, והיא לא הייתה נרדמת בשינה בשום מקום אחר. בכל יום באותה שעה, שלוש פעמים ביום, היא הייתה מצפה שתושקע בעריסה שלה, מוכנה להירדם בקצב שלה. היו בזה היתרונות והחסרונות: לעולם לא יכולנו להערים עליה להירדם על המיטה אם היינו מבקרים אצל חברים, ובהחלט לא נוכל לדחוף אותה לטיולון, כי היא פשוט שכבה שם בעיניים פקוחות לרווחה. היא קישרה להירדם עם העריסה שלה ועם הכיסון שלה, והיא לא תמצא את זה בשום דרך אחרת.
כשהייתה בת 4 חודשים, היא ישנה לבדה בעריסה שלה, והצליחה להרדים את עצמה. הדבר היחיד ששנאתי באמת לתרגל לצעוק את זה היה 10 הדקות הראשונות שהתחלנו. כבר חיפשתי שהגיע הזמן, אבל המתנה של 10 הדקות הנוספות שהבת שלנו תירדם הרגשתי כמו נצח, במיוחד כשהיא מתבכיינת ובוכה ולומדת להרגיע את עצמה. אבל עם הזמן, להניח אותה למטה הפך כל כך קל. בסופו של דבר, בגיל שנה, היא פשוט הייתה זוחלת, ואז הולכת לעריסה עם הכוס שלה ומחכה שנכניס אותה. ברגע שעשינו את זה, היא הכניסה את המוצץ שלה לפה ונשכבה לישון. זה היה מפתיע קל.
כשאנשים אומרים לי שהם לא חושבים שבכי זה עובד, אני מספר להם על החוויה שלנו ועל כמה אני שמח שעשינו את זה.
היכולת שלנו לבכות זאת גרמה לי להרגיש שאני לוחשת לתינוקות, שאולי אוכל ללדת עוד חמישה תינוקות וכולם ישנו טוב כמו שהיא.
ובסופו של דבר נולדו לנו תינוק נוסף שבאמת לא נהנה לבכות אותו. להרגיע את בננו לישון היה כזה אימה שכל לילה הוא בכה כל כך שזה יעיר את בתנו. לבסוף נכנעתי ועשיתי את הדבר שנשבעתי שלעולם לא אעשה עם אף אחד מילדי: כל לילה במשך שנתיים הנדנדתי את בני לישון. אף על פי שבתי הייתה מכניסה את עצמה למיטה בכל לילה, בני היה זוחל לחיקי, נשכב ומחכה שיושקע לישון. אבל למרות שבננו לא למד כיצד להרגיע את עצמי, עדיין הייתי ממש גאה בעובדה שזועקה עבדה כל כך טוב עבורנו עם בתנו.
הילדים שלי כבר בני 6 ו 7, וכשאנשים אומרים לי שהם לא חושבים שבכי זה עובד, אני מספר להם על החוויה שלנו ועל כמה אני שמח שעשינו את זה, כי נראה שזה מה שהכי עבד עבור הבת שלנו. הילדים שלי הם דוגמא מושלמת לאיך ששני אנשים יכולים להיות שונים, למרות שהם גדלו באותו בית ונמצאים קרובים בגילם. הם כל כך דומים בכל כך הרבה דרכים, אבל הם עדיין אנשים שונים לחלוטין עם צרכים שונים. אז כשחברים מציינים שאנחנו ישנים אילנו את בננו אחרת, אני מסכים איתם. בחרנו בשיטה אחרת, מכיוון שהוא היה זקוק לשינה בצורה שאינה מצריכה שגרה. אבל ריילי עשה זאת. וכמו הוריה, כיבדנו את זה. שבע שנים אחרי, היא עדיין מישהי שמשגשגת מהשגרה. לתת לה לבכות זאת הייתה רק דוגמא אחת לכך.
