אני יודע שאני לא לבד בזה, אבל הסוד העמוק והכהה שלי הוא שאני לא כל כך אוהב להיות בהריון. אבל בואו ונוציא משהו אחד מהדרך ממש מראש: לא ליהנות מהתהליך הגופני של ההיריון זה לא להתבלבל עם לא להעריך את היכולת להיכנס להריון. אני אסיר תודה על הזכות להיכנס להריון, אסיר תודה לילדיי ועל העובדה שאני לא מכיר את כאב עקרות. אני רגישה לעובדה שכל אישה הולכת בדרך אחרת לגדל את המשפחה שלה וזה בגלל הידע הזה שאני מרגישה בנוח אפילו לדבר על זה. מכיוון שלכל אישה יש חוויה אחרת עם ההיריון. ולמרות שלא נאבקתי להיכנס להריון, עדיין לא אהבתי להיות בהריון. בכלל.
נכנסתי להריון בגיל 21 ומלבד איזו מחלת בוקר אכזרית שגרמה לי ללא הפסקה במשך 15 שבועות, הרגשתי בסדר גופני. ישנם כמה יתרונות בהריון בקולג ', לפחות כשמדובר בעובדה שגופות צעירות מתמודדות עם הריון די טוב. עליתי בערך 30 פאונד ו"קפצתי בחזרה "יחסית מהר, למרות כמה סיבוכים אחרי לידה. התחלנו לנסות את התינוק השני שלנו כשהבת שלנו הייתה בת 15 חודשים ונכנסתי להריון מייד.
הרגשתי המום שזה קרה כל כך מהר, אבל הסתגלתי די בקלות, במיוחד בגלל שההיריון הזה היה מתוכנן וידעתי, עוד לפני שלקחתי את הבדיקה, שהתינוק הזה יהיה ילדה, אז ציפיתי להיות אם לשתי אחיות קרוב בגיל. ההריון השני שלי היה ללא ספק הקל ביותר שלי. הרגשתי נהדר, לא חוויתי שום מחלת בוקר, וגם מבחינה פיזית הרגשתי בסדר. קנינו בית כשהייתי בערך 20 שבועות ולא התקשיתי לארוז, לצייר ולהוביל קופסאות ופעוט הלוך ושוב בין הדירה שלנו לבית החדש שלנו. הייתי בבית לבד עם בת השנתיים שלי כשנכנסתי ללידה ואיכשהו בכל זאת הצליח לגרום לשני להתרחץ, לנקות את הבית, והיא הפקידה בבטחה בבית של סבא וסבתא שלה כל לפני שבעלי אפילו חזר הביתה מהעבודה. אבל כל זה השתנה די מעט אחרי.
רק בהריונות השלישי והרביעי שלי הגיעו הדברים באמת התחילו לרדת. הייתי בהריון עם בני הראשון במהלך ההיריון השלישי והחוויה שהפעם הייתה קצת אחרת. אולי זה היה רק בגלל שיש לי ילד או בגלל שהייתי שוב בהריון כל כך מהר או בגלל שהייתי מבוגרת - בכל דרך שתחתוך את זה, הפעם סביב ההריון לא הייתה כמו לי בפעמיים הראשונות. הייתי בהריון במהלך הקיץ, הקיץ הכי חם שהתקיים במדינתנו, וזה, יחד עם כל השאר, פשוט החמיר את הכל.
שמעתי כל כך הרבה נשים זורחות על כך שההיריון גרם להן להרגיש יפות ונמרצות ו"זוהרות ", אבל כל מה שהרגשתי היה מיוזע וגס וכמו כישלון מוחלט על כך שלא העריכתי את הקסם שגופי היה מסוגל.
כפות רגלי התנפחו לגדלים שלא ידעתי שהן אפשריות מבחינה אנושית, בטני נמתחה לממדים אפיים וכל חלק בגופי כאב בכל פעם שניסיתי לנשום. אחת הירכיים שלי החלו לצוץ באקראי והליכה גרמה לכאב מרתק. הייתי כל כך אומלל והחום הרגיש בלתי נסבל. אפילו לבישת פיג'מה לא הייתה נוחה, כך שתוכלו לנחש כמה פעמים הזדעזעתי את בני משפחתי שנכנסו אלי באמצע הלילה בניסיון לישון (אם כי להירגע מספיק כדי להירדם בפועל היה כמעט בלתי אפשרי).
אחרי שבני נולד בשבוע הראשון של יולי הייתי חולה די דלקת בשד לאורך כל הקיץ. נשבעתי שהגיע הזמן לתת לגופי הפסקה מההיריון עד שהרגשתי חזק מספיק כדי להתמודד עם זה שוב. נשבעתי שאם אעשה זאת שוב, אעשה "הריון כשיר". הבטחתי לעצמי שאוכל בריא יותר ושתתאמף וארגיש חזקה בפעם הבאה, כדי שאוכל להימנע מהרגשת אי נוחות פיזית. שמעתי כל כך הרבה נשים זורחות על כך שההיריון גרם להן להרגיש יפות ונמרצות ו"זוהרות ", אבל כל מה שהרגשתי היה מיוזע וגס וכמו כישלון מוחלט על כך שלא העריכתי את הקסם שגופי היה מסוגל.
לא הרגשתי מוכנה להיות שוב בהריון, מה שגרם לי להרגיש אשמה, מה שגרם לי להרגיש גרוע יותר מבחינה גופנית, מה שגרם לי לבוז להיות בהריון עוד יותר, מה שגרם לי להרגיש אשם עוד יותר, ובסביבה וסבב הלכתי.
כשהייתי בהריון בפעם הרביעית, כל יום הרגיש כמו מאבק. נכנסתי להיריון קצת יותר מוקדם ממה שרציתי והייתי נאבקת הרבה נפשית עם ההיריון כבר מההתחלה. לא הרגשתי מוכנה להיות שוב בהריון, מה שגרם לי להרגיש אשמה, מה שגרם לי להרגיש גרוע יותר מבחינה גופנית, מה שגרם לי לבוז להיות בהריון עוד יותר, מה שגרם לי להרגיש אשם עוד יותר, ובסביבה וסבב הלכתי. הרגשתי כל כך חולה ואכלתי כל הזמן במשך כל היום כדי לשמור על התחושה הבחילה הזו. החותנים שלי תכננו את הטיול הענק הזה למקסיקו לילדים שלהם ולבני זוגם המתאימים אליו ציפיתי, אבל כשהלכנו הייתי כשישה שבועות בהריון והייתי כל הזמן חולה, כוויות שמש ואומללות.
למרות מיטב המאמצים שלי להריון בריא ו"כושר ", התנפחתי עד לנקודה בה אנשים ממש התחילו לשאול אותי אם אני אמור להגיע בקרוב. מה שהם לא ידעו זה שהייתי רק חצי שנה. בסופו של דבר אובחנתי כחולה של polyhydramnios, שהוא עודף מי שפיר על פי מרפאת מאיו, אבל הרופא שלי לא הצליח למצוא סיבה בדיוק למה היה לי את זה. הייתי אסיר תודה על כך ששום דבר לא היה בסדר בתינוק (ליקוי בלידה במערכת העיכול של התינוק או במערכת העצבים המרכזית יכול לגרום למצב, לפי מרפאת מאיו) וכי לא סבלתי מסוכרת הריון, אך הרגשתי בלתי אפשרית לשרוד את ההריון כשמדדתי לטווח ארוך רק 30 שבועות. הידיעה שעדיין נותרו לי 10 שבועות ובטן שכבר הייתה בגודל של מישהו שעומד ללדת גרמה לי לרצות לבכות בייאוש.
הייתי ממש צריך לנהל לעצמי שיחת פפ בכל יום ויום רק כדי להתהפך במיטה. הרגשתי כמו כישלון מוחלט שהבטן שלי כל כך ענקית, כאילו עשיתי משהו לא בסדר. הרגשתי שלא בשליטה בכל דרך אפשרית. סבלתי מכאבים כל כך, לא הייתה שום עמדה שהיא אפילו הייתה נוחה מרחוק, והכל היה מאבק: לנשום, לנוע, להתכופף. המשימות היומיומיות של ניסיון לעבוד ולטפל בשלושת ילדי האחרים גרמו לי לרצות לבכות. הייתי כל כך מותש, גם פיזית וגם נפשית, ומעל לכל, דאגתי שמשהו לא בסדר עם התינוק שלי שגורם גם לזה, למרות שכל הבדיקות חזרו בסדר. כל כך רציתי להרגיש את קסם ההיריון שעליו דיברו כל כך הרבה נשים אחרות, אבל כל מה שהרגשתי היה מפחד, אומלל וכפוי טובה.
מכיוון שהיו לי polyhydramnios, הייתי בסיכון ללידה מוקדמת, שיבוש שליה וצניחת חבל הטבור, מה שאומר שחבל הטבור שלי יכול ליפול לפני התינוק ועלול לגרום למצב מסכן חיים, לידה דוממת ודימום כבד לאחר הלידה, על פי מרפאת מאיו. בידיעת הסיכונים, גרמנו.
היה כל כך הרבה נוזלים בבטני שהתינוק שלי עבר עכוז במשך 35 שבועות, וזה הזמן שרוב התינוקות פונים ראש למטה ומתכוננים לצאת למצב שהם צריכים לצאת דרך תעלת הלידה. נבהלתי שאני אצטרך קטע ג 'ועשיתי כל מה שיכולתי לחשוב עליו כדי לנסות לגרום לתינוק להסתובב. הנחתי על המדרגות שלי במהופך, ביליתי שעות בבריכה בבית של אמי ועשיתי עמדות ידיים וכמובן עד שהייתי סחרחורת, ביקרתי במשרד הכירופרקט ושפשפתי שמן מנטה על בטני במאמץ לגרום לתינוק להתפתל מספיק כדי להעיף. אבל שום דבר לא עבד.
סוף סוף זה נגמר.
היא נותרה עקשנית ובטני המשיכה לצמוח, גדלה בנוזלים בשליש האחרון, נתנה לה עוד יותר מקום לשחות שם והגדילה את הסיכוי שלעולם לא תישאר בראש. היה לי בדיקה ביום שישי והיא עדיין ריחפה עליז בעמדת הפרצה, אז הרופא שלי אמר לי להכין את עצמי לניתוח ג. אבל איכשהו, עד יום שני, היא סוף סוף התהפכה והרופא החליט לבזבז זמן. החלטנו לגרום מייד להימנע ממנה להסתובב שוב ושאני זקוק לקטע C או גרוע מזה. מכיוון שהיו לי polyhydramnios, הייתי בסיכון ללידה מוקדמת, שיבוש שליה וצניחת חבל הטבור, מה שאומר שחבל הטבור שלי יכול ליפול לפני התינוק ועלול לגרום למצב מסכן חיים, לידה דוממת ודימום כבד לאחר הלידה, על פי מרפאת מאיו. בידיעת הסיכונים, גרמנו.
וברגע שילדתי את בתי, הרגשתי הקלה כמו שמעולם לא הכרתי. הקלה שהיא הייתה בריאה (היא שקלה 8 קילו, 6 אונקיות למרות שהייתה שלושה שבועות מוקדם), הקלה ששום דבר לא היה בסדר, הקלה שהאינדוקציה שכל כך פחדתי ממנה הלכה כשורה, הקלה שלא הייתי צריכה להיות קטע ג ולנסות להתאושש עם ארבעה ילדים בבית, הקלה שהייתי חזקה ממה שחשבתי שאפשר, והקלה, הקלה מבורכת מתוקה, שזה סוף סוף נגמר.
כמובן שבסופו של דבר ההריון שלי היה שווה את זה וזה תמיד, אבל ההיריון האחרון הותיר אותי פחד שאשוב להיכנס להריון. למען האמת, אשמח ללדת סתם עוד תינוק אחד, אבל אני מבועתת לחיות מחדש את חווית ההיריון הזו. אני כל כך מאחל לי שהייתי אחת מאותן נשים שאוהבות להיות בהריון וסבלו מהריונות משמחים ונהדרים, אבל ברור שזה לא היה בכרטיסי בשבילי. יש הרבה סיבות שאני צריך להיות אסיר תודה על המסע שלי לאימהות ואני אומר תפילת תודה בכל יום על המשפחה שהצלחנו להיות בה. אני פשוט לא בטוח שאי פעם הייתי רוצה להיות בהריון.
