ביליתי את העשור השלישי בחיי בהריון, ילדתי וילדתי ילדים, אבל אני לא מצטער ש"הפספסתי "בשנות העשרים לחיי בילדותי ילדים. אין שום דבר רע בבחירת דרך שונה משאר בני גילך וחוץ מזה, כל אורח החיים המסיבות הזה? לגמרי לא בשבילי. האימהות התאימה לי הרבה יותר טוב. יש זמנים, בעיקר כאשר הילדים שלי צועקים או מתמוטטים או שאני נאלץ לנגב את התחת של הקקי של מישהו בפעם 10, 000 זה באותו יום, שאני מרשה לעצמי לפנטז בקצרה על כמה החיים שלי היו יכולים להיות אם לא הייתי מקבל בהריון בשנות ה -20 לחיי. מה הייתי עושה? למי הייתי הופכת? האם הייתי חיה אותם סטריאוטיפיים, קלישאות וחסרי דאגות כל חלומות עליהם בן 22? האם הייתי חוקר ונסע וביליתי את הקיץ ללא דאגות, ליד הבריכה או בחוף הים?
אני לא יודע. וחלק ממני בטח תמיד תוהה איך היה יכול להיות שהילדים העשרים שלי יהיו כולם לעצמי. חלק ממני אפילו מאחל שהייתה לי הזדמנות לחיות את זה קצת, לעשות קצת יותר מדי כיף, ליהנות מכמה הרפתקאות, או להישאר ער מסיבה שלא כללה טיפול בילוד. אבל אם אני כנה, מעולם לא התעניינתי במה שהרבה אנשים בגילי עושים. תמיד הייתי "נשמה זקנה" במקצת. העדפתי לקרוא על כל פעילות שגדלה, הייתי בייביסיטר כשהייתי בת 10, וציפיתי לקבל את הלימודים בכיתה פשוט כדי לעשות את עבודתי לפני הזמן.
היה לי מספיק זמן להתפנק לפני שנכנסתי להריון זמן קצר אחרי יום הולדת 21, אבל פשוט לא עניין אותי להמשיך. אני חושב שהלכתי למסיבת קולג ' אחת בדיוק והשתעממתי כל הזמן. התעניינתי יותר לעשות דברים אחרים: הקמתי מועדון במהלך המכללה, עבדתי שתי עבודות ולמדתי בחו"ל בצרפת. ארזתי הרבה חיים בתקופה שרוב החברים שלי ישנו מהנגאובר שלהם.
לא הקלתי את העובדה שהפיכה של 30 משמעותה יותר מאשר מספר, אבל זה הרגיש כמו אבן דרך בשבילי, פשוט כי ידעתי שאין דרך חזרה.
אז כשגיליתי שאני בהריון כמה שבועות אל תוך שנת הלימודים הבוגרת שלי, למרות שההריון שלי עיבד את כל חיי, אני חושב שעמוק בפנים ידעתי שאהיה בסדר. כלומר, אל תבינו אותי לא נכון, זה היה דרך ארוכה כדי להבין את האימהות, אבל אני מרגיש שיצאתי לדרך ראשונה פשוט כי לא הייתי צריך להתאבל על אובדן ימי המסיבות חסרי הדאגות שלי.
ועכשיו, אחרי שהשארתי בפועל ובאופן רשמי את שנות ה 20 לחיי לנצח - חגגתי את יום הולדת השלושים מוקדם יותר השנה - לא יכולתי שלא להביט לאחור ולתהות אם אחרי עשור שלם ביליתי בילדים, היו לי חרטות מתמשכות לאורך זמן.
אבל אני לא.
במקום זיכרונות מעורפלים ממסיבות, יש לי זיכרונות מהתינוקות שלי שעושים את צעדיהם הראשונים.
כשאתה בעובי שנות התינוק, אין לך באמת הרבה זמן להרהור ולהתבוננות. היו לי ארבעה ילדים בשש שנים, כך שרוב זמני ביליתי רק בניסיון לשרוד. רק השנה, כשיום הולדת 30 שלי הקטן והקטן שלי התקרב ליומולדת השני, הרגשתי שאוכל סוף סוף לקחת נשימה. עד לנקודה זו חיי התפעלו במהירות מלאה.
הפיכה של 30 אולי לא נראית עניין גדול להרבה אנשים ובמובנים מסוימים, זה ממש לא. לא הקלתי את העובדה שהפיכה של 30 משמעותה יותר מאשר מספר, אבל זה הרגיש כמו אבן דרך בשבילי, פשוט כי ידעתי שאין דרך חזרה. הפיכה של 30 גרמה לי להיבהל קצת ולתהות אם פספסתי משהו, איזשהו מסע זהות עצמית מפתח. באיזשהו אופן, כשעוד הייתי בשנות ה -20 לחיי, למרות שיש לי גם ילדים, עדיין הייתי מסוגל לומר לעצמי שזה בסדר להיות עדיין בשלב הלמידה של החיים - ההבדל היחיד היה שלמדתי עם ילדים לצידי. עם זאת, כשהפך ל -30, הרגשתי שהנענע מתרחשת: הייתי רשמית להתבגר.
לעולם לא תהיה לי הזדמנות להיות חסרת דאגות ולחגוג על החוף עם גופי בן ה -22 שלא בהריון. לעולם לא הייתי מרגיש, בלחץ, את הלחץ להחליט מה לעשות עם העולם שהיה בהישג יד, כפי שעושים לעתים קרובות כל כך צעירים בני 21. ואתה יודע מה? אני בסדר עם זה. אני אתבונן לאחור על שנות ה -20 לחיי כעשור שמצאתי את מקום העבודה החלומי שלי, ילדתי - וגידלתי - ארבעה ילדים יפים, בניתי חשבונות בית ופנסיה, ושם התחלתי חיים.
למרות שחלק ממני חולם על היום בו ילדיי גדלים ואני יכול להתנשא על חוף הים עם בעלי, נוח מספיק עם סימני המתיחה שלי כדי לטלטל ביקיני, אני עדיין לא מתחרט על כך שהשנות ה -20 שלי היו כלום מלבד דאגות.
למען האמת, אני מרגיש כל דבר חוץ מצטער. אני מרגיש אסיר תודה. אסיר תודה, מאוד אסירת תודה על כך שהצלחתי להביא ילדים לעולם כאשר כל כך הרבה נשים אינן יכולות, כי הצלחנו למצוא מקומות עבודה שאפשרו לנו לטפל במשפחותינו, כי הצלחנו לרכוש בית בגיל 23. אני מרגיש אסיר תודה שבמקום לבזבז את 20 העשרים שלי בזמני, לחכות לחיים ה"אמיתיים "שלי, ביליתי בהם בבניית חיים שאני יכול להיות גאה בהם. אני מרגיש אסיר תודה שבמקום זיכרונות מעורפלים ממסיבות, יש לי זיכרונות מהתינוקות שלי שעושים את צעדיהם הראשונים, מתכרבלים איתי בשעות הבוקר המוקדמות, של בעלי ואני עובדים קשה כדי לבנות את הקריירה שלנו יחד.
אני לא אומר שמשהו ממהרמז כי בילוי של שנות ה -20 שלך בדרך אחרת הוא איכשהו פחות יקר או כדאי, כי זה לא - בכלל. אבל לאמהות כמוני, אלה שעשויות לפעמים לתהות אם "החמצנו" את הפיצוץ מהילדה של תינוקות, נחמד להסתכל אחורה ולהבין זאת בכנות? לא הייתי משנה דבר.
