אני מה שאתה יכול לשקול כאמא פריכה. אני אוהבת הנקה והלבשת תינוקות, אני גדולה בתזונה, ואני מעדיפה שהפעוט שלי ישחק עם צעצועי עץ פשוטים מאשר מהסוג הפלסטי הרועש. אבל יש תחום אחד בו אני נבדל מהרבים מבני גילי העמוסים, וזה נושא החיסונים. הילד שלי מחוסן. המדע בנושא החיסונים נמצא, ואחרי שביצענו את המחקר, אשתי ואני היינו ברור שהחיסון הוא הדרך ללכת עבור המשפחה שלנו. אבל בעוד שהצלחנו לקבל את הילדות שלו בעליצות, אנחנו יודעים היטב שיש לנו חברים שעצבניים בגלל חיסונים, או אפילו נגדם. זה נושא דביק, וככל שהפעוט שלנו גדל לילד מן המניין, יש שאלות כיצד נתמודד עם האינטראקציות שלו עם ילדים לא מחוסנים במעגלים החברתיים שלנו. אבל דבר אחד בהחלט ברור לנו כרגע הוא שבנו המחוסן יכול לשחק עם ילדים לא מחוסנים.
דיונים על חיסונים עלולים להתחמם ולעומק, ומכיוון ששיעור החיסונים צנח בשנים האחרונות, הורים רבים עדיין מוצאים את עצמם בבהלה. הכרתי כמה הורים שיפנו את זה עד כמה שהילד שלך לא מעודכן בצילומים שלהם? ואז הם לא יכולים לשחק עם הילד שלי; זה פשוט כמו זה, "ואני יכול לראות מאיפה הם מגיעים. אף אחד לא מקווה או רוצה שהילד שלהם יאסוף מקרה מגעיל של שיעול, או גרוע מזה, החצבת. זה מפחיד לחשוב מה עלול לקרות. ובכל זאת, קיבלתי את ההחלטה שלי ואני לא שואל את החברים שלי לגבי מצב החיסון של ילדיהם לפני תאריכי המשחק. נתתי לילד שלי לשחק עם ילדים שאני חושד בהם, או אפילו לא יודעים שהם לא מחוסנים. אני יודע שהורים רבים המחסנים לא יכולים להבין איך נוכל אפילו להתחבר להורים שלא מחסנים את ילדיהם, אבל יש לי את הסיבות שלי.
מהמקום בו אני יושב, אני חושב שהרבה הורות נוגעת לשמירה על הילד שלי ולנצל את המידע והחוויה הנוספים שהבגרות מביאה כדי לספק את צרכיו, תוך שהיא מאפשרת לו גם אפשרויות וחופש לצמוח. מכיוון שאני מנסה להורה באופן מודע מאוד, זה אומר כל הזמן לשאול מדוע אני עושה דברים מסוימים, ולבצע הרבה ניתוח עלות-תועלת. יש מקרים שאני זוכה לדרגה מכיוון שבבוגר והורהו, אני כן יודע מה הכי טוב בשבילו קצת יותר טוב ממנו רק בגיל שנה. אני מתעקש להחליף חיתולים מלוכלכים, למשל, אפילו כשהוא מעדיף פשוט להמשיך לשחק, כי אני מבין סיבה ותוצאה ואני לא רוצה שהוא יפרח חיתולים. באופן דומה, אני מקבל את ההחלטה לקחת אותו לרופא כשהוא חולה, גם אם הוא מעדיף לא ללכת, ואני מביא לו את הזריקות שלו כדי שיוכל להגן עליו מפני מחלות אימתניות, שפעם אחת הרגו ילדים.
הוא זקוק לחופש לחקור את מערכות היחסים שלו עם אנשים אחרים, ואני מצפה שככל שהוא יגדל הוא יזדקק לכך אפילו יותר ממה שהוא עושה היום. והוא לא יכול באמת לחקור את כל זה אם אני כל הזמן בודק את הרשומות הרפואיות של כולם כשילדי השכונה נמצאים במדשאה הקדמית שלנו.
מצד שני, אני גם עושה שחרור לא מבוטל. למרות שאני רוצה נואשות להגן עליו מכל דבר, כשהוא נאבק ללמוד ללכת, הייתי צריך לפסוע לאחור ולתת לו לנסות, ולעיתים ליפול. אני ואשתי גם הם מאמינים גדולים בהסכמה, ולכן בעוד שחלף חיתול עשוי להידרש לא משנה מה, כל מגע שאינו הכרחי תמיד תלוי בו ואם הוא אומר לא לחיבוק, אין דיון, אנחנו פשוט לאחור. אנו מאפשרים לו הרבה זמן משחק לא מובנה, וככל שהוא מתבגר, הוא מתחיל לבחור לעצמו עוד ועוד דברים. כל זה, כשמדובר בזה, הוא מציאת אותו איזון חמקמק בין בטיחות לחופש, ולתת לו את המרחב לצמוח לאדם שלו. זה דבר שקשה לעשות, אבל כמו רוב ההורים, אני עוצר נשימה ועושה כמיטב יכולתי.
זה בדיוק זה, לא? תמיד יש סיכון. התפקיד שלי הוא למזער את הסיכון בלי לעצור אותו מחיים מלאים.
וכדי לצמוח לאדם שלו, הבן שלי צריך להיות מסוגל להביא חברים. כל בני האדם הם חברתיים, אך הילד שלי יוצא באופן יוצא דופן, והוא רוצה וצריך לתקשר עם ילדים אחרים. הוא זקוק לחופש לחקור את מערכות היחסים שלו עם אנשים אחרים, ואני מצפה שככל שהוא יגדל הוא יזדקק לכך אפילו יותר ממה שהוא עושה היום. והוא לא יכול באמת לחקור את כל זה אם אני כל הזמן בודק את הרשומות הרפואיות של כולם כשילדי השכונה נמצאים במדשאה הקדמית שלנו.
אז מה אני עושה? אני נושך את שפתיי, אני דואג מעט, ואני מזכיר לעצמי שלפחות הילד שלנו מקבל את הזריקות שלו. האם יש סיכון קטן שהוא עדיין יכול לתפוס משהו? ברור שיש. אבל זה בדיוק זה, לא? תמיד יש סיכון. התפקיד שלי הוא למזער את הסיכון בלי לעצור אותו מחיים מלאים. הסיכון של הילד שלי - שחוסן - ללקות במחלה המונעת חיסון מילד לא מחוסן הוא נמוך למדי. ויחד עם הסיכון המתמיד להיפגע באוטובוס בכל פעם שאני יוצא החוצה, זה סיכון שאני מוכן לקחת בתמורה לתועלת העצומה שהוא מקבל מהבלות עם ילדים אחרים.
המציאות היא שבין אם אני אוהב את זה או לא, בין אם אני נלחם בזה או לא, הילד שלי הולך לקיים אינטראקציה עם ילדים לא מחוסנים. אנחנו לא בדיוק האנשים הכי מיינסטרים ביקום, אנחנו משפחה מוזרה, אנחנו קצת היפים, ואם אני לא אאבד את זה בגלל שלקחתי את הילד שלי למזון מלא, בא לי יהיה צבוע בעיניי שיעזב אותו שהוא משחק עם ילדים היפים.
אני רוצה להכיר בכך שהיות כל כך סתמית בנושא החיסון היא, במובנים רבים, פריבילגיה. המשפחה שלי בדיוק גרה באזור שלא ראתה התפרצויות רבות של מחלות ניתנות למניעה (אם כי דוח שפורסם לאחרונה על ידי דטרויט Free Press ציין כי שיעור החיסון נגד DTap מישיגן הוא 77.7 אחוזים, אחד החמישה הנמוכים במדינה). אם היינו גרים, נניח, באזורים מסוימים בקליפורניה שבהם התרחשה התפרצות החצבת, סביר להניח שהייתי מרגיש אחרת לגמרי. למרות שאנו מכירים קומץ הורים (או יותר) שהם נגד חיסון, אני לא מאמין שאנחנו חיים בבועה אנטי-ווקס שבה כל אחת מהמחלות הללו עלולה להתפשט כמו שריפה בשעות הלילה. במקום זאת, חסינות העדר של האוכלוסייה הגדולה מסייעת לשמור על כולנו בטוחים יותר. אם הדברים ישתנו, ושיעור החיסון הכולל באזורנו יירד עוד יותר, חששות הבטיחות שלי עשויים להשתנות ואולי אאלץ לקחת תפקיד רגולטורי יותר בחיי החברה שלו. אבל עד לאותה תקופה, אני לוקח את הילד שלי לכל המינויים שלו, ואני משתדל כמיטב יכולתי לא לדאוג למצב החיסון של כל ילד אחר איתו הוא מתקשר.
