את הימים האחרונים ביליתי בריילי, צפון קרוליינה בנסיעת עבודה. היום היה קשה במיוחד עבורי. לא הצלחתי לישון טוב, סבלתי מכאבי ראש ובחילה כל היום. חזרתי מיום ארוך של שיתוף פעולה עם עמיתי לעבודה לחדר המלון שלי, געגוע לשני דברים: מיטתי בבית וילדי. אני מתגעגע אליהם וביליתי את השבתה שלי בין דיוני מדיניות לנוהל בכתיבת צפייה בסרטונים שלהם בעלי שלח לי כדי שלא ארגיש כל כך לבד. עם זאת, למרות העובדה שאני מתגעגע למשפחתי, לא הייתי סוחר את החוויה של עבודה במשרה מלאה כדי להישאר בבית במשרה מלאה. כי בעצם אני אוהבת להיות אמא עובדת.
היום שהשארתי את ילדיי לבד עם המטפלת לחזור לעבוד במשרה מלאה היה מלחיץ ורגשי לחלוטין עבורי. הרגשתי שאני בוגדת בהם. איך אוכל להשאיר את התינוקות היקרים שלי, שנולדו כל כך מוקדם, כל כך מעט, שעברו כל כך הרבה רק כדי להיות כאן, ולשקול לא לבלות איתם כל רגע ערות? כיצד אוכל להשאיר אותם לאמהות על ידי אדם זר? נאבקתי בקנאה ואשמה באותה שנה ראשונה שחזרה לעבודה - עד כדי כך ששגעתי את האומנת שלנו והיא בסופו של דבר התפטרה. מי ידע אז ששנתיים אחר כך הגישה שלי תשתנה לחלוטין?
אשמה עובדת-אם היא אמיתית. לא משנה בן כמה ילדיכם יהיו, תמיד תהיה משיכה בלב כל בוקר כשאתם משמיטים אותם במעון יום או משאירים אותם אצל המטפלת שלכם. גדלתי עם אמא שעבדה וסביב נשים אחרות שעבדו עם משפחות. אז כשיש לי ילדים משלי, זה היה נתון שגם אני אעבוד, כיוון שלא אני ולא בעלי מרוויחים מספיק כסף לבד כדי לפרנס את משפחתנו, אפילו בהתחשב בכסף שנחסוך בטיפול בילדים. למרות שידעתי שהעבודה נמצאת בכרטיסים עבורי כשהתחלנו לתכנן את המשפחה שלנו, הדחף להישאר איתם יצר כמויות אינסופיות של עצב ואשמה. במשך זמן מה התחושה הייתה כה מכריעה עד שלא יכולתי לראות את האמת שמאחורי התנהגותי שלי כלפי האומנת שלנו, או להכיר באיזו מידה עמוק עבר הדיכאון שלי אחרי לידה.
בכל בוקר, בעלי או אני נפטר את ילדינו בבית הספר ואז אמא ואבא יעבדו לעבודה. וכל בוקר, השארתם הופכת לקלה וקלה יותר.
בסופו של דבר העברנו את הבנים למעון יום כשהמטפלת שלנו עזבה. היה משהו מרגיע בלהשאיר את ילדיי לאנשי מקצוע המטפלים בילדים שדאגו גם לילדים אחרים. התפאורה הרגישה יותר כמו בית ספר, ולא מעון יום, ולכן זה מה שאנחנו קוראים לזה. בכל בוקר, בעלי או אני נפטר את ילדינו בבית הספר ואז אמא ואבא יעבדו לעבודה. וכל בוקר, השארתם הופכת לקלה וקלה יותר, במיוחד ברגע שהבנתי שלמרות שאני אוהבת ורוצה לטפל בילדים שלי, אין לי את המיומנות שנדרשת כדי להיות אמא להישאר בבית.
יש לי הרבה כבוד לאמהות שהן נשארות בבית. ולמרות שלעולם לא אהיה בסדר אם להשאיר את ילדי עם אחרים לטפל בהם, אני יודע שאישיותי ומצב הרוח שלי אינם כאלה שמתאימים להם לטיפול בילדים 24 שעות ביממה.
אני נהנה לעבוד. אני נהנה לשוחח בקול רם עם עמיתי לעבודה, או מהשקט העז של ביתי במהלך ימי העבודה, אוכף לשולחן האוכל עם המחשב הנייד והקפה שלי. אני נהנה להשתמש במוחי ובכישורים המקצועיים על בסיס יומי.
בני בני 3, בגיל בו הם לומדים כישורים קדם אקדמיים כמו ספירה, האלף-בית, משחק מצבי שנועד ללמד אותם עצמאות וכישורי חיים. אני חסר סבלנות ונוטה להסחת דעת. יש סיבה שמעולם לא הפכתי למורה. לטובת ילדי, אני מאמין שלדעתם ללמוד מאנשי מקצוע המטפלים בילדים זה האינטרס שלהם.
אבל, בואו נהיה אמיתיים. אני באמת נהנה מהזמן שאני לא נמצא מהם. לא בגלל שהם לא איתי או מכיוון שהעברתי את אחריות ההורות שלי למישהו אחר. אני נהנה לעבוד. אני נהנה לשוחח בקול רם עם עמיתי לעבודה, או מהשקט העז של ביתי במהלך ימי העבודה, אוכף לשולחן האוכל עם המחשב הנייד והקפה שלי. אני נהנה להשתמש במוחי ובכישורים המקצועיים על בסיס יומי. למדתי בבית ספר למשפטים וקיבלתי תואר שני בכתיבה ומאוד נהנתי מהזמן שביליתי בלימוד הכישורים הללו והפעלתם לשימוש בכל יום. ובסוף אותם ימים, אני עייף. לפעמים כל כך מותש שכל מה שאני רוצה לעשות זה לאסוף את הבנים שלי מבית הספר, לצנוח בכיסא ספה ולהתרפק עליהם שעות או לקרוא איתם ספרים.
ואני אוהבת את אותם ערבים מעורפלים לאחר העבודה שבהם שובם הפתאומי של יקיריי גורם לי להעריך את זמני עוד יותר איתם. אני יכול להיות האני הטוב ביותר שלי, לא מתמרמר על בחירות החיים שהובילו אותי למצב בו הרגשתי לכוד בביתי, או מתוסכל כי לא הייתי מסוגל לספק את הסבלנות, ההוראה וההדרכה שילדי ראויים ממני. ובאמת, מה עדיף להם, בכל מקרה? להביא אמא שהיא אומללה מכיוון שהיא לא עושה את מה שהיא אוהבת או רוצה לעשות, או שיש לה אמא שהולכת לעבודה, מוצאת ערך בחוויה ההיא ואז חוזרת הביתה מוכנה לתת לילדים שלה את כל הנשיקות הנוספות, החיבוקים, ותשומת לב שהיא חסכה להם לאורך כל היום?
אני רוצה ללמד את בני את העצמאות, את הערך של עבודה קשה, את הערך של השכלה ואת החשיבות של לראות נשים כשוות בכל תחומי החיים, במיוחד בתוך כוח העבודה.
אני תמיד ארצה מה הכי טוב לילדים שלי. ואני מאמין שאני עובד מחוץ לבית זה מה שהכי טוב עבורם. אני רוצה ללמד את בני את העצמאות, את הערך של עבודה קשה, את הערך של השכלה ואת החשיבות של לראות נשים כשוות בכל תחומי החיים, במיוחד בתוך כוח העבודה. לראות אותי הולכת לעבודה כל יום זו דרך אחת שאני יכול להעביר להם את השיעורים האלה. אבל הכי חשוב, מדובר בחיים מעוגלים היטב שמאפשרים לי להיות עדיין אני, וגם להיות הורה. ולהיות אמא עובדת מאפשרת לי לעשות את זה.
