החיים עם היילוד משנים הכל. ואחרי שיש לי ארבעה מאותם תינוקות שאמרו יילודים, אני סוף סוף יודע כי שיעור החיים הקטן יותר טוב ממה שהייתי חושב אי פעם שהיה אפשרי, וזו הסיבה שבטח תחשוב שאני פרועה בגלל מה שאני עומדת לומר, אבל כאן אין שום דבר: אהבתי את שלב הילוד. מניסיוני, זה היה החלק הקל ביותר מההורות - ואני באמת מתכוון לזה. אפילו למרות החלק בו אתה צריך להתאושש מלידה, ואתה מרגיש כאילו החלב דולף ממך יותר מאשר פרה במפעל משק, ואתה מודע לכאב הבלתי יאומן שאתה מרגיש רק על ידי מעבר עמדות, יש משהו ש קורה למוח של אישה באותו שלב שזה עתה נולד.
בעצם ביליתי בכל אחד מארבעת ההריונות שלי באיומי השלב הנולד. אני מתחיל לחשוב על כמה שינה אני עומד לאבד ואיך אני אצטרך לקום כל שעתיים ואיך אני לעולם לא אוכל לקחת כל כך הרבה עקיצת אוכל בלי להניק בו זמנית. ואני רק רוצה לבכות. (ולמעשה, אני די בטוח שאני בוכה. הרבה. אני לא מה שהיית מכנה אישה בהריון חיננית.) אבל אז קורים שני דברים: ראשית, אני מגיע לשלב האומלל ההריון בו הסיכוי ל לידת תינוק שזה עתה נולד הופך להיות הרבה יותר נחשק מהמחשבה להיות בהיריון שעה אחת יותר, ואז שנית, התינוק יוצא וזה אף פעם לא נורא כמו שאני חושב שהוא יהיה.
כן באמת. בכל פעם שנולדתי תינוק, השלב שזה עתה נולד לעולם לא כל כך גרוע כמו שאני מסתמן שהוא נמצא בראש. זו התיאוריה האישית שלי שיש כמה הורמונים רציניים שמעורבים בהורים טריים לעבור את שלב היילוד ההוא, או שזה לא פחות סביר, כי אני כל כך מקופח משינה עד שהגעתי למצב שמאוד מותש אני אפילו לא מבין כמה אני עייף יותר. לא משנה מה זה, אני איכשהו שורדת טוב יותר בשלב שזה עתה נולד מאשר עכשיו, בשלב בו התינוק שלי ישן לפעמים דרך הלילה ולעיתים לא.
גיליתי שיש משהו שעובר כדי להפוך את ההישרדות עם היילוד לא רק לאפשרי, אלא גם מהנה.
שמתי לב שברגע שהתינוק שלי מתחיל לישון יותר במהלך הלילה, אי שם בסביבות ארבעה חודשים, יש לי יותר קשה ממה שעשיתי בשלב שזה עתה נולד. זה כמו כשאתה פשוט הולך על היום שלך ואתה אפילו לא כל כך רעב, אבל אז אתה לוקח ביס קטן של אוכל ופתאום אתה מבין שאתה גווע ברעב וזה כל מה שאתה יכול לחשוב עליו - זה בדיוק מה קורה ליחסי עם השינה. בשלב שזה עתה נולד אני די מרוצה לשרוד במתיחות קטנות של שינה. אבל ברגע שאני מקבל מתיחה אחת מוצקה שנמשכת יותר מארבע שעות, אני טוסט. הגוף שלי מתעורר ומבין שהוא טפטף ופתאום משהו זז והשינה הופכת למשהו שאני חולם עליו, חושב עליו ואובססיבי עליו כל הזמן.
שלב הילוד קל יותר עבורי מאשר השלבים המאוחרים יותר של חסך שינה.
כשהבאנו את בתנו מבית החולים כבר הייתי רגיל לקום ישר מהמיטה כל שעתיים בלי שום בעיה, כי כבר היו לי שלושה ילדים אחרים. אבל אחרי שהתינוק שלי מסתדר לשלב בן השלושה וארבעה חודשים (ומעבר לו), אני נאבק. עכשיו כשאני מתעורר לוקח לי כל כך הרבה זמן להבין מה קורה כי המוח שלי אבד בערפל, תוהה מה זה לכל הרוחות הצליל והיכן אני נמצא לפני שאני מבין, באימה, שאני צריך לקום בפועל. גופי נשאר על טייס אוטומטי בשלב היילוד, אבל ברגע שהוא מסתיים, אני זוחל במיטתי, ער רחב, אובססיבי לכמות השינה שאני לא שומע.
אני יודע שיש אנשים שאוהבים להכין הורים חדשים למה לצפות מהחיים עם היילוד, ואני יודע שהשלב שזה עתה נולד יכול להיות קשה להפליא לפעמים, כמו למשל, כשבתי השנייה קיבלה קוליק מסיבי ולא הפסיקה השלכת הקאות וצעקות במשך חודשים. אבל בסך הכל גיליתי שיש משהו שעובר כדי להפוך את ההישרדות עם היילוד לא רק לאפשרי, אלא גם מהנה. מסיבה כלשהי, בין אם זה הורמונלי או סתם הלך רוח, השלב שזה עתה נולד קל לי יותר מאשר השלבים המאוחרים יותר של חסך שינה.
או אולי אני מוצאת את שלב הילוד כל כך הרבה יותר קל כיוון שכך אני מוכנה יותר לחתוך לעצמי הפסקה. אני נותן לחיים ה"רגילים "להחליק קצת יותר, ומאפשר לעצמי להתענג על מכנסיים נמתחים במאה אחוז, לוותר על בישול ולקחת הפסקה מהלחץ לשמור על בית נקי כי בהמשך, ברגע שעברתם בשלב הזה של הכאוס, אני יודע שהציפייה תהיה שם בשביל "לחזור אחורה" ולחזור לשגרה.
אני יודע שכל שלב בהורות מגיע עם מערכת משל עצמו של אתגרים שונים וייחודיים ושהכולם יתנסו בהם קצת אחרת, אבל הלוואי ויותר אנשים ידעו שבמקום להפחד לחלוטין לחלוטין את שלב היילוד, תנו לעצמכם הפסקה. אולי זה יהיה יותר קל משחשבת. או אולי תסתכל אחורה ותתגעגע אליו.
