כאשר חשבתי לראשונה ללידה ביתית או לידה בבית חולים, משום מה, החלטתי שאני רוצה לידה ביתית. זה בהחלט לא היה הנורמה באותה תקופה, ולידה ביתית הייתה רק מגמה הולכת וגוברת באמריקה בשנים האחרונות, כך שזה לא היה כאילו הייתי בסביבה כדי לרצות אחת כזו. למען האמת, כשנכנסתי להריון, לא הכרתי מישהו מספיק מקרוב מי ילדה ביתית. אבל איפשהו בחלק האחורי של מוחי, ראיתי בכך את ההישג היחיד בחיי שיגרום לי להיות אשת-על, שתמלא את הרצון שלי לעשות משהו שרק "אישה חזקה" יכולה לעשות. אם אלפים ואלפי נשים יכלו ללדת בבית לאורך ההיסטוריה לפני הרפואה המודרנית, אז מדוע לא יכולתי? הרעיון לנסות את זה ריגש אותי כמו אתלט הגעגוע לתפארת העליונה בספורט שלהם. לילי ביתי הונצח את דעתי כשיא נקביותי.
אבל אז נכנסתי להריון. והמציאות פגעה. זה כבר לא היה איזה רעיון מפואר במוחי. התכוונתי ללדת תינוק אמיתי. תינוק עמד לפלס את דרכו דרך הנרתיק שלי תוך חודשים ספורים בלבד. בפעם הראשונה. אז כשבחרתי את הרופא שלי, באמת עצרתי לחשוב מה אני רוצה מההרפתקה הראשונה הזו. לפתע בית החולים לא נראה כל כך רע. התמזל מזלי למצוא רופא בעיי הקטנה שלי שיעבוד בתשוקות שלי ושילד תינוקות במרכז לידה בבית החולים הקטן והמקומי. כשעשיתי סיור במתקן, הוקל לי למצוא מרכז לידה עם צוות צמוד, כנה ומהורהר. הייתה לי את כל תשומת הלב הדרושה לי, העבודה והלידה יתקיימו באותו חדר גדול ונוח, והרגשתי בטוח שהצוות יכבד את רצונותיי לתכניות הלידה שלי, שהיו אמורות להביא את התינוק שלי לסם - חופשי ככל האפשר, ובתקווה, בנרתיק.
למרות שאני לא יודע איך הדברים היו מסתדרים אם הייתי הולדת בלידה ביתית, אני שמחה שלא הייתי צריכה לתהות.
עם התקרב למועד תאריך היעד שלי ללא סימני לידה, הייתי להוט במיוחד למינוי הבא שלי. למרות שאני לא יודע איך הדברים היו מסתדרים אם הייתי הולדת בלידה ביתית, אני שמחה שלא הייתי צריכה לתהות. מכיוון שבפגישה השבועית הבאה שלי, הרופא שלי גילה שנשאר לי מעט מי שפיר. בגלל זה קיבלנו את ההחלטה המשותפת לגרום. ומאוחר יותר, במהלך הלידה, הרופא שלי הבחין שבתתי "צד שטוף למעלה", מה שאומר שראשה מטה אך פניה מורמות. לאחר יותר משלושים שעות עבודה, כל זה הוביל לבחירה הטובה ביותר שידעתי לעשות באותו הרגע: לקבל קטע ג.
אני יודע שאין דרך לספר באמת מה היה קורה לו כל הטיפול שלפני הלידה שהוביל ללידה היה עם מיילדת והכוונה ללידה ביתית, אבל במחשבה על כל זה הבנתי שאני הולכת ללדת לבטוח בדבר כזה או אחר: גופי שלי, ללא גישה מהירה לטכנולוגיה רפואית מודרנית, או צוות צוות רפואי עם כל הציוד הנדרש. למרות הרצון שלי לסמוך על גופי בלבד, זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי זאת, והפעלתי על עצמי כל כך הרבה לחץ "לעשות את זה נכון", כאילו הדרך "הנכונה" היחידה ללדת תינוק הייתה לגמרי לבד. תנאים. העניין הוא שהייתי מסוגלת לסמוך באותה מידה על גופי ועל מוחי במרכז הלידה באותו יום שמשנה חיים כמו שהייתי אי פעם בכל מקום. ההזדמנות לחוות מפגש כזה אינה מוגבלת לאיך, מתי או לאן החלטתי למסור את ילדתי.
וככה אני יודע, כשאני חושב על הלידה והלידה שלי, שזכיתי גם בפרספקטיבה שזו רק חווית לידה אחת מתוך תקווה שעוד יבואו. אני מבין שאף הריון או לידה זהים לחלוטין, אבל חוויתי את הרעיון הכללי עכשיו וגיליתי איך אני מגיב בנסיבות האלה. אני אקח זאת בחשבון בפעם הבאה שבה נקווה הזדמנות נוספת ללידה ביתית אם ארצה. חוץ מזה, ילדים בלידה, עם זאת, הם רק היבט אחד של נשיותי. זה לא הדבר היחיד שהופך אותי לאישה עזה ומסוגלת.
