כשבתי התחילה לגן, חשבתי שההסעה שלה לבית הספר היא חלק איקוני וחשוב בהורות לילד בגיל בית הספר. דמיינתי לחבק אותה לשלום בכל בוקר ולהיות האדם הראשון שמברך אותה אחרי בית הספר בכל אחר צהריים. וזה היה ככה … ביום הראשון ללימודים. ואז הפסקת האיסוף והאיסוף הפכה לסיוט ארור, וזו הסיבה, עכשיו כשיש לי אפשרויות, אני מסרב להסיע את ילדי לבית הספר. אי פעם.
כבר מההתחלה הנשירה והאיסוף מבית הספר פשוט היו מבלבלים, ונסו ככל יכולתי פשוט לא הצלחתי להבין את זה. בית הספר שלח הביתה הוראות מסובכות לאן ההורים היו אמורים להגיע, לחנות ולחכות בתורים מסודרים ובהתאם לכיתה של ילדנו. לא היינו צריכים לצאת מכלי הרכב שלנו מסיבה כלשהי, וכנראה שהיינו אמורים לגלוש פנימה, להאט לכמה רגעים קצרים בזמן שילדינו קפצו מתוך כלי הרכב שלנו או לאט והמשיכו עם היום שלנו.
זה נשמע מסודר ומאורגן על הנייר, ואני בטוח שהאדם שתכנן את התהליך המורכב התכוון היטב, אבל כמו כמעט כל דבר אחר שקשור להורות המציאות של כל המצב לא שיקפה את הציפייה. כל בוקר הייתה אותה חוויה כאוטית, מלחיצה, מלאה בהורים מתוסכלים וזועמים שנשאו על קרניהם ומבקשים שיוכלו כבר להסתדר עם כל הסדר. נאלצתי להוציא את הבת שלי ממושב המכונית שלה מדי בוקר, כך שתוכלו לדמיין כמה אנשים "שמחים" היו כשהייתי צריך לצאת ממכוניתי כדי לפרוס אותה.
גם איסוף בית הספר לא היה שיפור. כדי לעשות דברים "נכון" היית צריך להגיע טוב לפני סוף יום הלימודים … ואני לא מדבר דקות מוקדם, חברי. כמה הורים הגיעו שעה לפני כן כדי לוודא שהם יוכלו לעבור את הכפפה ללא פגע. שעה. עכשיו, אני לא מאשים אותם, ואם הייתי יכול לעשות את אותו הדבר כנראה הייתי יושב במכוניתי ומסתכל דרך המדיה החברתית, מחכה שהפעמון יצלצל. אבל כהורה עובד לא הייתה לי שעה לבזבז את קו האיסוף, מה שאומר לתזמן את הגעתי בצורה מושלמת וכשילדי יצא מהדלת.
מייד הרשמתי את ילדיי לאוטובוס וזאת הייתה החלטה שמשנה חיים ששינתה באופן דרסטי את הבוקר והצהריים של כולם.
הובס על ידי קו הנשירה והאיסוף, החלטתי לנסות לחנות ולהצעיד את בתי לבית הספר וממנו. למרבה הצער, גם זה לא הייתי מחשיב חוויה חיובית. למעשה, זה היה ממש מפחיד. לא רק שההורים האחרים התמקדו כל כך בעוצמה ונשירה באיסוף עד שהם לא חיפשו הולכי רגל, אלא שזה הרגיש כמו להיכנס לאולם ארוחת הצהריים בבית הספר התיכון בפעם הראשונה. כשהאמא הולכת את הילד שלה לבית הספר יכולתי להרגיש את כל העיניים שלי, את השיער החם שלי, ובגדי הכתמים והקמוטים כנראה.
כפי שאתה יכול לדמיין, לקיחת ילדיי לבית הספר ומחוצה לו הפכו במהרה לשני החלקים הגרועים ביותר של היום הכאוטי שלי. כל בוקר וכל אחר צהריים היה סיוט עמוס בשיפוט ובושה מאמהות מנוסות יותר, במיוחד כשבתי אכלה בוקר גס ולא רצתה ללכת לבית הספר.
עכשיו שגרת הבוקר שלי קצרה יותר, יעילה יותר, והיא כבר לא כרוכה בי שאצטרך ללבוש חזייה או לבלות סביב הורים נסערים אחרים.
בתור אמא לעבודה-בבית, להצטייד בחזייה ובנעליים כדי לנסוע כמה רחובות לבית הספר ולעשות ריקוד חברתי מסובך (שמעולם לא הייתי טוב במיוחד בו ותמיד הייתי מקור חרדה עיקרי עבור האמא החמה-בלגן הזו) הרגישה בזבוז זמן מצידם של כולם. כן, הילדים שלי נאלצו להגיע לבית הספר, אבל האם זו באמת הדרך לעשות זאת? במשך זמן מה חשבתי שזה; שזו הייתה טקס מעבר, ואם לא הייתי משתתף, לא הייתי אמא מאורסת או מעורבת מספיק.
אז סבלתי שנתיים בהן הסעתי את ילדיי לבית הספר, עד שהמחוז שלנו התחיל להציע שירותי אוטובוסים אל השכונה וממנה. אפילו לא הייתי צריך לחשוב על זה, וגם לא ביקשתי מבעלי את התשומות שלו. מייד הרשמתי את ילדיי לאוטובוס וזאת הייתה החלטה שמשנה חיים ששינתה באופן דרסטי את הבוקר והצהריים של כולם.
אני עדיין אחראי לשגרת הבוקר של משפחתנו, שכמעט תמיד מורכבת מארוחת בוקר, צחצוח מספר סטים של שיניים ובילוי של לפחות 20 דקות בניסיון למצוא נעליים ארורות של ילדי. אבל ברגע שהם יוצאים מהדלת לפגוש את האוטובוס, שעוצר בנוחות מול ביתנו, אני מחוץ למתחם. עכשיו שגרת הבוקר שלי קצרה יותר, יעילה יותר, והיא כבר לא כרוכה בי שאצטרך ללבוש חזייה או לבלות סביב הורים נסערים אחרים. הילדים שלי לומדים בבית הספר בכל יום ויום, ואני לא צריך לעזוב את הבית.
זה, חברי, זה החלום.
החיים קצרים מכדי לבלות שעות בקו הנשירה והאיסוף, חברי.
עכשיו, אני לא אומר שהילדים שלי לנסוע באוטובוס זה תמיד אידיאלי. אני כבר לא בשליטה על זמן היציאה שלנו, ובימים מסוימים נהג האוטובוס מוקדם או מאוחר. ואם הילדים שלי לא מוציאים את זה מהאוס בזמן, הנהגתם לבית הספר הופכת אוטומטית לאחריותי. גם הבזקתי את נהג האוטובוס במהלך ספרינט ללא התקפה לתחנת האוטובוס עם ילד שלי בן החמש, אז אני לא יכול לומר שההסתמכות על האוטובוס הייתה לגמרי ללא בעיות. אבל היי, אני אתמודד עם ציצים סוררים מדי פעם אם זה אומר שאני לא צריך לשבת בתור הנשירה והטנדר הארור הזה בכל בוקר ובכל אחר צהריים.
האם אני מרגיש קצת אשם בכך שלא הצלחתי להתמודד עם נשירה ואיסוף בבית הספר? בטוח. אבל לא אשם מספיק כדי לרצות לעשות את זה שוב. זה עובד עבור המשפחה שלי, ואם ההורות לימדה אותי משהו זה שלא תקן את מה שלא נשבר. החיים קצרים מכדי לבלות שעות בקו הנשירה והאיסוף, חברי.
