זה לא סוד למי שמכיר אותי שאני אוהבת את החתלתול שלי. קוראים לה סופי. היא הצלה. יש לה צביעה של בובת סמרטוט אבל היא פחות רכה ויותר ציידת מרוב בובות הסמרטוט, אז אנחנו לא בטוחים מה היא. היא משחקת להביא, ישנה על הברכיים שלי ונראית ללא דביבון כמו דביבון. אני מתכרבלת ומצלמת אותה בכל הזדמנות שיש לי. חשבתי שהיא מתה לפני כמה ימים וכמעט איבדה את דעתי, אבל מסתבר שהיא פשוט החזיקה ממש, ממש דוממת; נתתי לה פינוק רק בגלל שהיא בחיים. עם זאת, מה שרוב האנשים לא יודעים הוא שאימוץ החתול שלי העלה איזו בושה רצינית-אם מול השטח בשבילי. לפני ארבע שנים מיקמתי את בני ליאו באימוץ גלוי עם זוג הומואים נהדרים. הוא הפך לילד קטן ומדהים: חכם, טיפשי, אדיב, נלהב. אבותיו עושים עבודה נפלאה כהורים, והאימוץ נותר אחת ההחלטות הטובות בחיי. אבל לא יכולתי לחזות את כל הדרכים בהן לקיחת חתול לביתי יפעילו את כל האשמה שלי הקשורה לאימוץ.
אני מרגיש אשם בכל דבר. אשמה על כמה שיותר זמן אני מבלה במחשבה על סופי מאשר על ליאו, כאילו יכולתי להימנע מלחשוב על חתול דביבון קטן, שגורם לפה, שישן ממש בחדר השינה שלי, לעומת מישהו שאני רואה פעם בחודש. אני מרגיש אשם בכך שלמעשה כל האנרגיה המטפחת והטיפולתי שלי הולכת לעבר חתול ולא לבני. אני חש אשמה על הדרך בה אני מתעד באובססיביות כל דבר חמוד שסופי עושה, כמו שהייתי פעם לתעד באובססיביות את ביקורי עם ליאו וכבר לא עושה. היא צומחת ומשתנה מהר יותר ממנו, היא חדשה ממנו והוא כמובן הולך לצלם אותה באובססיביות (רק תסתכל על ה- FACE הקטן!) - שלא לדבר על, אני רוצה לבלות את ביקורי עם ליאו בעצם מבקר, לא מביט אליו דרך מצלמת הטלפון שלי כל הזמן. אבל הכל מזכיר לי את הכישלונות שלי: הכישלונות הכספיים, הקריירה, הרומנטית והאישיות שגרמו לי אפילו לחשוב על הצבת הבן שלי לאימוץ מלכתחילה.
ואז יש בתוכי הקול המנדנד שאומר דברים שלא ממש הגיוניים בכלל, כמו "לא יכולת לטפל בילד, אבל אתה יכול לטפל בחתול?" כאילו השניים ניתנים להשוואה מרחוק. כאילו אפשר להשאיר ילדים לבד כל היום כמו שחתולים יכולים. כאילו חתולים וילדים עולים בכל מקום קרוב לאותה סכום. כאילו החברים שלי לחדר היו בסדר כשיילוד מצטרף למשק הבית שלנו. זו מחשבה מגוחכת, אבל זו אותה אני נלחמת מדי יום.
פטריק ואני עברנו לקרוא לזה "אמא" ו"אבא "כשמדברים עם החתלתול. אנחנו מבלים לפחות במחצית מהשיחות שלנו בשיחות על מה שהיא עשתה באותו יום. אנו מתעצבנים עליה ומתענגים על התדהמה ההדדית שלנו כלפיה. אני יודע שההתנסויות הללו הן רק חלק קטן ממה שהיה לנו עם ילד אנושי. עם זאת, הם נותרים תזכורת מרירה למה שאני מפספס בכך שלא גידלתי את ליאו.
באופן כללי, הדבר שמעורר את אשמתי הוא ההנחה של תפקיד "אמא של החתול", שאני מתכוון אליו פשוטו כמשמעו. מנסה ללמד את החתלתול שלי כיצד לתקשר עם העולם ולמה לצפות מאנשים. רוצה שהיא תאהב אותי (ואת אחי החתול-הורה והחבר שלי, פטריק). מרגיע אותה ברגעי לחץ, משחקת איתה, מנסה לראות את העולם מבעד לעיניה. פטריק ואני עברנו לקרוא לזה "אמא" ו"אבא "כשמדברים עם החתלתול. אנחנו מבלים לפחות במחצית מהשיחות שלנו בשיחות על מה שהיא עשתה באותו יום. אנו מתעצבנים עליה ומתענגים על התדהמה ההדדית שלנו כלפיה. אני יודע שההתנסויות הללו הן רק חלק קטן ממה שהיה לנו עם ילד אנושי. עם זאת, הם נותרים תזכורת מרירה למה שאני מפספס בכך שלא גידלתי את ליאו.
גורם ענק נוסף בכל זה הוא שיכולתי להיות בקשר גופני עם סופי מתי שבא לי. אני מתכוון, בטח, אם אני מתאר את זה בצורה קשה ולא אשים לב לשפת הגוף שלה, זה יכול להכות אש, אבל אני יכול (ולעשות) להתכרבל עם המאפין המוך הקטן הזה בכל יום. אני לא יכול לעשות את אותו הדבר עם בני - לא רק בגלל שאני רואה אותו לעתים קרובות פחות, אלא גם בגלל שאני מבקש באופן אובססיבי את רשותו לפני שאני נוגע בו. אני שואל "האם אוכל לחבק אותך?" "אני יכול לתת לך נשיקה על הלחי?" ובעיקר הוא אומר כן, אבל לפעמים הוא מסרב אותי. אז, שיטפון של אוקסיטוצין והגנה ששוטף אותך במהלך מגע גופני עם ישות קטנה ומקסימה? זה זמין לי מהחתול שלי על בסיס יומי, אבל לפעמים יצא לי לבקר ביקורים שלמים בלי ליצור קשר פיזי עם בני. לא ידעתי עד שקיבלתי אותה כמה זה אומר לי כשהיא משפשפת את לחיה על שלי, או כשהיא נותנת לי לנוח את פניי על גבה בזמן שהיא ישנה. משמעות החיבוקים והנשיקות של ליאו משמעותית באופן אקספוננציאלי יותר, אבל מבחינת הנפח העצום, זה כמו יחס של 99 לאחד של סופי מתכרבל לעומת לאו מתכרבל. אני מתחברת פיזית עם החתול שלי באופן שאיני יכול לקשר עם הבן שלי, שהוא עוד מקור אשמה.
אני אוהב את בני. עצירה מוחלטת. בצורה שונה מאוד, אני אוהב את החתלתול שלי.
ואז, כמובן, ישנם הרגעים שבהם אני נכשלת כהורה לחתול, כמו סופי בורחת ממני, או מייבבת כי אני חותכת את ציפורניה או מחזיקה אותה יותר מדי זמן, או כששכחתי להאכיל אותה שעות. שוב, אותו קול פנימי לא הגיוני (ובכל זאת מתמיד!) מדבר: "אתה לא יכול אפילו לטפל בחתול; איך היית דואג לילד?" זה לא הגיוני, זה לא טוב לעצמי, אבל הוא שם מאוד.
זה גם לא צריך לקחת ממני את השמחה העצומה שגם בני וגם החתלתול שלי מביאים לי. כשאני שומע את הקול הזה נשמע, אני מנסה פשוט לנשום אותו ולא להאכיל את הטרול שבראשי. זה לא אומר שהתעלמות ממנו - כי הקול הזה מגיע ממקום של כאב ואובדן ואני צריך לכבד את זה - אבל אני עושה כמיטב יכולתי כדי לנסות ולהימנע מהוספת אשמה על גבי אשמה. מיקמתי את בני לאימוץ מכיוון שהאמנתי שהוא ראוי לחיים טובים יותר מזו שהצלחתי להעניק לו בזמנו. ואז אימצתי חתול שנים אחר כך.
אז יש לי חתלתול מורכב מבחינתי כאם מלידה, אבל אני מבין שזה בסדר. אני יכול להרגיש אשם ולא נוח ומסוכסך, וגם לבי יתפוצץ באהבה כשאני צופה בה מתעוררת מתנומה, או כשבני עונה לדלת. אני לא צריך ללחוץ על עצמי להפסיק להרגיש אשם, או לכפות על עצמי איזשהו דרקוני-וו-"אהבה עצמית" -מפסודו-פמיניזם, שם אני מעמיד פנים שהרגשות האלה אינם שם. אני אוהב את בני. עצירה מוחלטת. בצורה שונה מאוד, אני אוהב את החתלתול שלי. החתלתול שלי גר איתי, הבן שלי לא, ולפעמים זה מרגיש מוזר. וכל מה שקשור לזה בסדר גמור.
* כל התמונות המשמשות ברשות הוריו של הילד.
