כיצד אוכל להתחיל בזה? איך אני אומר לך שאחד הימים הטובים בחיי היה גם אחד המפחידים ביותר? איך אני מביא לידי ביטוי את האימה שחשתי לאחר דימום על רצפת האמבטיה לאחר שילדתי? איך אני אפילו מבין את זה? הפסקתי לכתוב את זה באותה צורה שדחפתי את הכביסה של הגלימה הסגולה בכתמים בדם שהבאתי איתי הביתה מבית החולים לאחר שבתי נולדה. הוא יושב בתחתית סל הכביסה שלי חודשיים. בכל שבוע נערמים עליו בגדים חדשים, וכשאני הולך בדרכי בהדרגה בסל, אני עוצר כשאני רואה אותו. לא היום, אני לוחש. לא היום.
אני חושש לגעת בגלימה כי בכל פעם שאני רואה את זה זה מזכיר לי שבפעם האחרונה שלבשתי את זה, כששכבתי בשלולית של דמי שלי. עלי לזרוק את זה, אני יודע שעלי, אבל יש לי את האשמה הזו בגלל שאמא שלי קיבלה את זה בשבילי והייתי אוהבת את זה. פעם אהבתי את זה, עד שזה הפך לכתם ביום הלידה של בתי. אני עדיין יכול לשמוע את אחיות הלידה והלידה מתבדחות איתי שהן רוצות אחת. "קוסטקו, " אמרתי להם, "אמי משיגה הכל מקוסטקו, " אמרתי כשצחקנו כולנו.
מהרגע שגיליתי שאני בהריון, ידעתי שאני רוצה שהדברים יהיו שונים מההריון הראשון שלי. משום מה כשהייתי ילדתי הראשונה חינכתי את עצמי רק מה הייתי עושה אחרי שהיה לי אותה. לא חשבתי פעמיים על קיום אפידורל, או שאלתי את התהוותי. פשוט לא ידעתי שום דבר, ומעל זה לא היה אכפת לי לדעת. פשוט עשיתי את מה שהרופאים אמרו לי לעשות. אולם הפעם לימדתי את עצמי כל מה שיכולתי בכל מה שקשור להריון, כולל לידה ולידה. הייתי אדם שונה בהרבה מהאישה שהייתי כשהייתי ילדתי הראשונה, ורציתי להציב לעצמי יעדים שלא הייתי בפעם הראשונה בסביבה. צפיתי בסרטים דוקומנטריים על מיילדות, דולות, לידות בית, ועבודות ללא משלוח וטיפול. קראתי ספרים ושוחחתי עם אמהות אחרות שחלקו איתי את החוויות שלהן. התחמשתי בידע שהלוואי שהכרתי בפעם הראשונה.
ברגע שקמתי יכולתי להרגיש את הדם נשפך ממני.
שכרתי דולה ועשיתי כל שביכולתי בכדי להישאר בכושר ולאכול בריא יותר כדי שלא אקבל סוכרת הריון כמו שהיה לי בפעם הראשונה. התחייבתי נפשית, רגשית ורוחנית ללידה ללא טיפול בבית חולים, מכיוון שלא יכולתי ללדת בית בגלל מחסור במיילדות באזור שאנחנו מוצבים מעבר לים. אפילו הכנתי תוכנית לידה, משהו שלא עשיתי בפעם הראשונה בסביבה. רציתי ככל האפשר את כל החוויה ה"טבעית ". אמרתי לעצמי שאני מתאמן למרתון ולא ספרינט.
הייתי 41 שבועות וחמישה ימים בהם סוף סוף נכנסתי ללידה. הייתי בחדר הכושר בבוקר יום רביעי והצירים שלי גרמו לי לעצור את עקבותי. פשוט ידעתי שמשהו שונה. מה שלא ידעתי זה שזו תהיה תחילתו של מסע ארוך מאוד.
בשלב זה עדיין קיוויתי שהדברים יקרה מוקדם יותר מאשר אחר כך. הכאב גבר עם כל התכווצות וקיוויתי שכל ההליכה באמת עוזרת לי להתקדם. לא היה לי מושג מה עומד לבוא. איך אני יכול?
כשאת בהריון עם ילדך השני, כולם אומרים לך שהלידה והלידה שלך יהיו מהירות. "הו, העבודה שלי הייתה רק ארבע שעות עם השנייה שלי, " אמר מישהו ואילו אחר הוסיף, "בקושי הגענו לבית החולים בזמן שהיה לנו את השני שלנו." קיוויתי, אבל בראשי באמת חשבתי שהכי הרבה שעברתי היה כנראה 30 שעות. מסגרת הזמן הזו נראתה סבירה אחרי שהלכתם 29 שעות עם הראשון שלי, ואתם לא ממש שומעים על נשים העובדות הרבה לפני 30 שעות. חזרתי הביתה אחרי חדר הכושר והחלטתי להתקלח ולנוח, כי ידעתי שאם אוכל לעשות זאת, זה היה מוקדם מדי אפילו לחשוב ללכת לבית חולים.
אחרי שעבדתי בשאר היום והלילה ולא ישנתי הרבה, התעוררתי מכאבים לפני עלות השחר והחלטתי לעשות אמבטיה חמה. לאחר מכן העברתי את הדולה שלי ואמרתי לה שאני צריכה שהיא תבוא כשתקום. ידעתי שעדיין לא הייתי רחוק מספיק כדי ללכת לבית חולים, אבל רציתי שהיא שם שתאמן אותי דרך הכאב. כשהגענו לבית החולים בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כבר הייתי לידה יותר מ -24 שעות - ואף על פי שהיה לי כאב רב ידעתי שעדיין לא הייתי קרוב לדחוף. בטח, כל הצירים ביממה האחרונה רק הפכו אותי ל -4 סנטימטרים מורחבים. אחרי שהרופא בדק אותי, הוא אמר לי ללכת לאכול משהו ולהסתובב לזמן מה.
אז יצאנו לאכול את הארוחה "הגדולה" האחרונה שלי, שהייתי צריכה להכריח את עצמי לאכול. פחות משעתיים חלפו בזמן שחזרנו לבית החולים, רק כדי לגלות שהעבודה שלי התקדמה לכמעט 6 סנטימטרים. החלטנו להיכנס לבית החולים ולהתמקם. עשינו את האולמות לביתנו, הלכנו בלי סוף בכיכר גדולה, בעלי אמר לי בדיחות בתקווה שאצחק את התינוק בחוץ. בשלב זה עדיין קיוויתי שהדברים יקרה מוקדם יותר מאשר אחר כך. הכאב גבר עם כל התכווצות וקיוויתי שכל ההליכה באמת עוזרת לי להתקדם. לא היה לי מושג מה עומד לבוא. איך אני יכול?
חלפו שעות ושעות וכך גם הצחוק. בחצות התקדמתי רק ל -7 סנטימטרים והייתי בכאבים הקשים ביותר בחיי. הזמן הרגיש כאילו הוא עומד דומם. בשלב מסוים אושפזה בת-אם אחרת והיא נשלחה תוך ארבע שעות. מעולם לא שמעתי אותה בוכה, אבל אני יודע שהיא שמעה את שלי. הכאב שלי היה בלתי נסבל ואינסופי. גופי היה מותש. אף על פי שהצירים היו חזקים, העבודה שלי התערבה מכיוון שלא נתתי לגופי להירגע ולתת לצירים לבצע את עבודתם. חששתי מכל התכווצות כי לא ידעתי כמה כוח נשאר לי. אני זוכר שהתחננתי בפני בעלי והאחיות שלא יכולתי יותר. סבלתי מכאבים כל כך הרבה זמן שהגוף שלי היה מתוח עם כל כיווץ. לא יכולתי להירגע. לא יכולתי להירגע. הרופאים אמרו לי כל הזמן שפיטוצין ידחוף דברים, אבל סירבתי. ידעתי בוודאות שאם יתנו לי את הפיטוצין, אין סיכוי שאוכל להמשיך רחוק בלי אפידורל ורציתי כל כך קשה לעבוד ולמסור ללא רפואה.
רציתי שהלידה הזו תהיה כל כך נפלאה, רציתי את החוויה שנשים אחרות חלקו איתי, אבל לא הרגשתי אף אחת מהשמחה שתיארו. רק כאב.
אבל בשעה 47 הם גילו שהם לא שברו לי לגמרי את המים. למעשה, זה לא נשבר בכלל. הרופאים פשוט הניחו שבגלל שהייתי כל כך מורחבת והייתי בצירים כל כך הרבה זמן שזה בטח נשבר לפני הזמן. אבל ידעתי טוב יותר. כשרופא אחר נכנס לבדוק אותי, הוא גילה ששקית המים שלי הסתתרה במצב קדימה יותר, וכששבר אותה, עבודתי הצליחה להתקדם ל 8 סנטימטרים. בשעה 48 לא יכולתי יותר, וביקשתי מינון נמוך של תרופות נגד כאבים תוך ורידי. ידעתי בליבי שאם אני לא מרשה לעצמי לעשות הפסקה, הכל הולך לנסוע דרומה ולא תהיה לי את המשלוח שרציתי.
תרופות הכאב העניקו לי את המנוחה שהייתי צריכה, ובסוף הצלחתי להירגע עוד קצת. בשעה 49 לא רק שהתרופות הכאבות התבלו, אלא שהגיע הזמן לדחוף. חיכיתי לרגע זה 41 שבועות, חמישה ימים ו 49 שעות. ואחרי 30 דקות בלבד של דחיפה, בירכנו את תינוקת השנייה שלנו לעולם, ומעולם לא הרגשתי כל כך הרבה שמחה והקלה.
הכל היה בסדר, הרגשתי נהדר - טוב יותר, אפילו ממה שחשבתי שאעשה אחרי כמעט 50 שעות עבודה. שוחחתי עם בעלי וחיכיתי בשקיקה שהצלם שלי יודיע לי שיא מתגנב מהתמונות שצילמה בבית החולים. ואז קמתי.
בחרתי שלא יהיה לי שום פיטוצין ללידה כיוון שרציתי כי הצירים שהרחם שלי גרמו לו יעשו את העבודה, ובהתחלה בהצצה, זה מה שנראה שקרה. השלייה שלי יצאה והרחם שלי התכווץ ויורד, הכל כמו שצריך. נשארתי במיטה עם התינוקת במשך שעה, מניקתי אותה ובדקתי את לחץ הדם שלי כל רבע שעה, כמו שהיה פרוטוקול בית החולים.
כשהשעה סוף סוף עברה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה להתקלח ולאכול ארוחת ערב. ברגע שקמתי יכולתי להרגיש את הדם נשפך ממני. האחות שהייתה איתי אמרה לי שזה נורמלי. הם התעקשו שאחות תהיה איתי בשירותים תוך כדי המקלחת, וכל הזמן שהייתי בו, יכולתי להרגיש שדם ממשיך לזרום. הראיתי לאחות, ושוב היא אמרה לי שזה נורמלי.
היא עזרה לי להתייבש ולהלביש את תחתוני בית החולים הנמתחים עם כרית מקסי בגודל ממותה, ואז לבשתי את החלוק. סוף סוף הצלחתי לשבת ולאכול את ארוחת הערב שלי, ובאותו הרגע, הרוטב והאורז בבית החולים היה הדבר הכי מדהים שטעמתי. הכל היה בסדר, הרגשתי נהדר - טוב יותר, אפילו ממה שחשבתי שאעשה אחרי כמעט 50 שעות עבודה. שוחחתי עם בעלי וחיכיתי בשקיקה שהצלם שלי יודיע לי שיא מתגנב מהתמונות שצילמה בבית החולים. ואז קמתי.
הם הורידו את החלוק והניחו אותי על רצפת האמבטיה. אני זוכר שלא ממש יכולתי לזוז, יכולתי פשוט להרגיש, ומה שהרגשתי היה חום הדם שלי שמתחבר מתחתי.
מיד, דם נשפך ממני, טפטף את הכרית תוך שניות ונשפך על הרצפה שמתחתי. אמרתי לבעלי לדפדף על האחות כשהתנודדתי לשירותים כדי לנסות להשתין ולנקות את עצמי, ובעלי עוקב אחריי רק למקרה. שוב, האחות אמרה לי שכמות הדם שנשפכת ממני הייתה תקינה. כשנשענתי קדימה על האסלה לנסות ולמשוך את התחתונים, אמרתי לבעלי שאני חושב שאני הולך להתעלף. הרגשתי את עצמי מתפוגג אל תוך צרות מוחי, כשאני זוכר קלוש שהוא שאל אותי, "אתה בטוח?"
בפעם הבאה שהתעוררתי, אחות גבר דיברה איתי, אמרה את שמי ושאלה אם אוכל לשמוע אותו. כנראה שהגעתי אליהם והתעלפתי שלוש פעמים שונות. גופי היה מקומט בצורה מביכה מול האסלה ומתוך ציוד היקפי יכולתי לראות את האחיות והרופאים מסתדרים בחדר שלי. הם הורידו את החלוק והניחו אותי על רצפת האמבטיה. אני זוכר שלא ממש יכולתי לזוז, יכולתי פשוט להרגיש, ומה שהרגשתי היה חום הדם שלי שמתחבר מתחתי.
מכאן ואילך, כל מה ששמעתי היו קולות, הוראות מהירות. הם היו צריכים להכניס אותי לפיטוצין בהקדם האפשרי. למרות שהרחם שלי התכווץ, הוא לא התכווץ די מהר והייתי מדממת. מה שלא ידעתי כשפתחתי את תוכנית הלידה שלי היה שנדרש הרבה יותר מאמץ כדי שהרחם שלך יירד אחרי ההריון השני שלך, כי הרחם שלך מתרחב גדול יותר בפעם השנייה.
כולם בירכו אותי שעברתי את כל הזמן הזה בלי אפידורל או פיטוצין, ואמרו לי ש"ראוי לי מדליה ". אבל לא הרגשתי ככה, והם לא ידעו מה עברתי.
כששכבתי שם על האדמה, כל מה שיכולתי לחשוב היה, אלוהים יקר, בבקשה אל תתן לי למות. פשוט נולדתי תינוק. עברתי 49 שעות עבודה. יש דברים שעדיין לא עשיתי. בבקשה, אלוהים, אני מבטיח, אני אעשה כל מה שתרצה שאעשה. רק אל תיקח אותי עכשיו. שמעתי את התינוק החדש שלי בוכה בחדר השני וכל מה שרציתי לעשות זה להיות עם הילדים שלי.
הם העבירו אותי למיטת בית החולים שלי, ובפעם הראשונה מזה ימים ישנתי סוף סוף. התעוררתי לתינוק בוכה ברכות. הרגשתי שוב חי. יכולתי לזוז. זו הייתה הקלה כזו. כל כך שמחתי להחזיק את התינוק והיא לא עזבה את הצד שלי בשאר השהות בבית החולים.
לקח לי כמה שבועות לא להתעצבן כשדיברתי על חווית הלידה שלי. השבוע הראשון היה הגרוע ביותר. לא רק שהעבודה הארוכה רדפה אותי, אלא שגם מה שקרה אחר כך עשה זאת. כולם בירכו אותי שעברתי את כל הזמן הזה בלי אפידורל או פיטוצין, ואמרו לי ש"ראוי לי מדליה ". אבל לא הרגשתי ככה, והם לא ידעו מה עברתי. לא רציתי מדליה. רק רציתי להביא את התינוק שלי כמו שחלמתי עליו ולמרות שעשיתי, שום דבר לא הצליח להציץ כמו שציפיתי לו.
עברו יותר מחודשיים מאז שילדתי, ואני עדיין לא רוצה לגעת בגלימה. זה מזדחל אותי החוצה גם כשהוא מרעה את עורי, כמעט כמו כשאתה מרגיש עכביש זוחל עליך. העור על זרועותיי מנצנץ עם גבעולי אווז. אני פלאשבק לדם: כולי, בשערי. למה זה קרה לי? רציתי שהלידה הזו תהיה כל כך נפלאה, רציתי את החוויה שנשים אחרות חלקו איתי, אבל לא הרגשתי אף אחת מהשמחה שתיארו. רק כאב.
הלידה הזו טראמה אותי עד כדי כך שאני אפילו לא בטוחה אם אוכל לבדר את הרעיון ללדת ילד שלישי, לפחות, לא כמו שהיה לי קודם. רק המחשבה להיות בהריון שוב מפחידה אותי. בסופו של דבר, מה שנשאר לי הוא תינוק יפה ובריא, ולמרות שתמיד אסיר תודה שלא נפטרתי שם על רצפת האמבטיה הקרה ההיא, אני חושב שתמיד אהיה רדוף אותי הניסיון שלי. כל מה שאני יכול לומר על זה עכשיו זה שזה מה שהוא. אני יודע שיום אחד זה לא ירגיש כל כך רענן, וזה לא יביא אותי עד דמעות כמו שזה עושה ברגע שאני מקליד את זה, אבל היום הזה לא עכשיו. אז אני אתן לגלימה הסגולה לשבת בתחתית ערימת הכביסה. כשאני מוכן, אתמודד עם זה. עד אז אני הולך ליהנות מהילדים שלי.
