אמבר טמבלין שהייתה אמורה להיות השראה לאנשים רבים בגבורתה, כשדיברה על היסטוריה של תקיפה מינית לקראת הדיון השני בנשיאות באוקטובר. היא תיארה את ההתעללות שחוותה בידי חבר לשעבר - ואת הבושה והטראומה שגרמו לה - להבהיר מה באמת עומד על הכף עבור כל כך הרבה נשים בבחירות לנשיאות, ומדוע הנשיא הנבחר דונלד התיאור העצמי של טראמפ "שיחת חדרי ההלבשה" היה בעייתי כל כך לא יאומן. בעקבות הניצחון של טראמפ, היא מדברת כעת שוב, והמכתב הפתוח של אמבר טמבלין להילארי קלינטון עוטף באופן מושלם איך כל כך הרבה מאיתנו חושבים ומרגישים בעקבות הפסד הבחירות שלה.
במכתב שציירה ל"גלמור "כתבה טמבלין לקלינטון בשם" כל הנערות והנשים שבילאת שנים בהעברת מסר. " היא דיברה על הדרך בה רבים מאיתנו פנו זה לזה, שבורים בלב, לאחר ההכרזה על תוצאות הבחירות, ועל הדרך שרבים מאיתנו דאגו לילדינו, לעתידם ולבטיחותנו וחירותנו. זה אותו סוג של מסר שהרבה נשים אחרות הביעו - באופן פומבי ופרטי - מאז ההודעה כי טראמפ הסיר את הזכייה המזעזעת, אך טמבלין לא סתם הפסיק לתאר את העצב הקולקטיבי שלנו. היא הזכירה לכולנו שהסיבה שאנחנו כל כך עצובים ומאוכזבים ושבורי לב וכעסים היא מכיוון שהריצה של קלינטון לנשיאות לימדה אותנו שמגיע לנו כל כך הרבה יותר ממה שניתן לנו.
כפי שראינו בבירור מתוצאות הבחירות, ישנם אנשים רבים בימים האחרונים שהסבירו את אובדן קלינטון במיליון דרכים שונות. היא הממסד. היא הייתה עקומה. היא הייתה שקרנית. שמענו אנשים אומרים שטראמפ היה פחות טוב משני הרעות, וכי קולותיהם לטראמפ לא היו קשורים לכך שקלינטון היא אישה, או בעד זכויות לנשים ואנשים בצבע ומוסלמים ולקהילה הלהט"בית, או ניצולים מהתקיפה המינית. אבל טמבלין יודע, בדיוק כמו שרבים מאיתנו יודעים, שהוא הרבה יותר מורכב מזה. מכיוון שלרבים מאיתנו הקמפיין של קלינטון (ובמיוחד אובדנה) הדגיש בדיוק את מה שכולנו גדלנו וחווה, ובכל זאת מעולם לא היה שם מישהו שיבטא בצורה כה ברורה במילים. כמו שטמבלין כתב,
דרכך נפקחו עינינו ואנחנו לא יכולים לדעת עד כמה מחצית מהמדינה הזו מעריכה נשים - כולל נשים עצמן. דרכם אנו רואים כעת, בצורה ברורה מתמיד, את החיבורים שלנו זה לזה, ולעומת זאת, את הניתוק בינינו. אנו רואים כמה אנו אוהבים בעודנו לא אהובים. אנו רואים כמה אנו שונאים בגלל שננוא. אנו רואים עד כמה הערכנו את הסיבות הלאומיות נגדנו - כנגד גופנו, חירויותינו וחירויותינו.
בחלק האחרון של מכתבה סיפרה טמבלין את הסיפור של הפעם הראשונה שפגשה את קלינטון, לפני יותר מעשור, לאחר שהוצגה על ידי השחקנית מרי שטיינברגן. והיא דיברה על האופן שבו דבריו של קלינטון עוררו אותה, הדליקו את הניצוץ שצמח בתוכה ובתוכה כל כך הרבה נשים אחרות לאורך השנים שהבינו שהעולם תמיד אמר לה שאנחנו לא מספיק טובים, וזה היה לגמרי לא נכון.
אין מילה לתחושה הזו. זה חי בי כמו שהבת שלי שטרם נולדה עושה. זו אותה הרגשה שחשתי אמש כשישבתי ליד מרי במרכז Javits בניו יורק, וצפיתי בתוצאות נכנסות. זו אותה הרגשה שחשתי בזמן שכתבתי שירים על חייהם ומותם של שחקניות ילדים והאובייקטיבציה. של נשים בהוליווד. הרגשתי את זה כשגיליתי שאני בהריון. הרגשתי את זה כשאחת החברות הכי טובות שלי איבדה את הילד שלהן. הרגשתי את זה כשביקשתי לרדת במשקל, פעמים רבות, לסרטים וטלוויזיה. הרגשתי את זה כשצפיתי באמי בוכה כשהיא אוחזת בגיטרה שלה, אומרת לי שלעולם לא תהיה טובה מספיק, טובה כמו אביה, הווירטואוז של הכינור. הרגשתי את זה כששמעתי את הכעס חסר האונים של אבי ובעלי על הבחירות של אמש. הרגשתי את זה כשהייתי ילד ונכנסתי לקטטות עם בנים. הרגשתי את זה כשהייתי נערה ונכנסתי לקטטות עם בנות אחרות. הרגשתי את זה כשהייתי ילדה משחקת עם ברביות, יוצרת צבא ברבי שלבש חרבות וכפפות.
אך ככל שהעצב חש לעיתים מוחץ ודמורליסטי לחלוטין, הצד ההפוך, הסביר טמבלין, הוא שהדוגמה של קלינטון נתנה סוף סוף לנשים לגייס את התחושה הזו, סוף סוף לכוון אותה למשהו שחשוב, והיה לו פוטנציאל לעשות הבדל עצום. הרבה יותר מדי מצביעים אמריקאים ביטלו כי כאשר הם הצביעו ביום שלישי, וזה אולי הוכיח עד כמה רחוק אנחנו עדיין צריכים ללכת. אך כפי שציין טמבלין, נאום הוויתור של קלינטון היה תזכורת לכך שהמאבק לא הסתיים, ושהוא לא ייגמר אצלה.
המהפכה כבר צמחה בי, גם אז. הרגשתי את זה הבוקר, כשהתעוררתי וצפיתי בנאום הוויתור שלך - מילותיך לכולנו. ישירות אלינו: אתה שייך לכאן. עליכם להישאר ולהילחם.
לכל הגברים והנשים שהאמינו בהודעה של קלינטון, שהרגישו בחוזקה שמה שיש לה לומר היה מה שיש לכולנו לומר, וכי מה שיש לנו לומר באמת היה חשוב, שום דבר השבוע לא היה קל במיוחד. אך מכתבו של טמבלין - וכמובן קמפיין קלינטון וויתור על בחירות - מבהיר כי הערך של מה שכולנו האמנו בו לא השתנה, או פחת, רק בגלל שהוא לא גבר בצורה של נשיאות קלינטון. זה יימשך, וכולנו צריכים להמשיך בזה. ובינתיים, לפחות, נדע שגם אם קלינטון לא הייתה לנשיאה, עבור הרבה נשים רבות, היא הייתה האלופה שלה.
