לפני כחודשיים הייתי במסיבת יום הולדת לאחד הילדים שהבת שלי בת 3 הולכת איתם לבית הספר. הייתי גם שבוע לאחר לידה של ילדנו השני לאחר הלידה ושוק מלא הורמונים לאחר לידה. ישבתי בשולחן והניקתי את בתי הנולדה כשאחת האימהות האחרות הגיעה והתיישבה מולי. מעולם לא הוצגנו רשמית, אבל נתנו אחד לשני את ראש הבוקר הטוב הנהון מדי פעם בבית הספר נושר. אמרנו את הגיהינום שלנו והמשכנו להצביע על ילדינו זה לזה. "הו, סאדי! אני מכיר אותה, " אמרה והוסיפה, "היא ילד השיער החם." והבטן שלי צנחה.
רגע מה? האם האם הזו העליבה את בתי בת 3? האם היא פשוט התייחסה לילד שלי כילדת השיער החם בבלגן? נדרש לי כל גרם של כוח רצון בגופי לא לקפוץ מעל השולחן הזה ולסטור את הגברת ההיא. לשמוע אותה מעליבה את בתי בת השלוש הייתה הדבר האחרון שציפיתי לצאת מהפה. היו עוד מיליון דברים שאפשר היה לומר עליהם. היא יכלה לקרוא לסאדי רוח או דפוקה. היא יכלה לקרוא לה "פראי" או "נטול טיפול", אך במקום זאת קראה לה בלגן חם ממש מול אמה שלה. במקום לעקוב אחר לבי ולסטור לה, עשיתי את הדבר הדיפלומטי יותר וצחקתי. "כן, היא לא אוהבת את השיער שלה, " אמרתי והופתעתי מהצורך המיידי שלי להגן על עצמי. "אני תמיד שולחת אותה לבית הספר עם סיום זה, " הוספתי, "והיא תמיד חוזרת הביתה עם זה למטה."
יותר מכל, הודעתי לה שהבת שלי היא לא מישהו או משהו שיש לתקן. יש לה את שארית חייה ללמוד איך ואיך אישה צריכה להראות ואיך היא צריכה להתנהג, והייתי מעדיפה אם ברגע זה היא תצטרך להיות ילדה.
היא המשיכה לספר לי איך היא התנדבה לפעמים בבית הספר, ושהיא תנסה להעלות את שיערה של בתי בגלל שהיא לא סבלה שזה בפניה כל הזמן. הרשה לי לחזור: האישה הזו, ששמה זה עתה למדתי, לא יכלה לסבול את שערה של הבת שלי בפניה. בעלי שישב לידי קם והתרחק ברגע שהיא התחילה לדבר. בהמשך הוא אמר לי שהוא צריך לגרום לעצמו לעזוב כדי שלא ישתף איתה כמה מילות בחירה. ואיכשהו הצלחתי לברוח מהשיחה המביכה אפילו בלי להיות פאסיבי-אגרסיבי. מכיוון שזו הייתה מסיבת יום הולדת של חברה לבתה, לא רציתי להיות זו שתגרום לדרמה במסיבת יום ההולדת של הפעוט. אבל חודשיים אחר כך, אני עדיין מעוצבן על זה.
הלוואי שיכולתי לחזור ולומר משהו, ולעמוד על בתי ובעצמי. הייתי אומר לה שבתי לא אוהבת את השיער שלה. הייתי מזכיר לה שהיא בת 3, צעירה מכדי שתדאג למה שנראה טוב או רע. הייתי אומר לה שאני מנסה להעלות את שיערה בכל בוקר ושגם זה מפריע לי כשהיא חוזרת הביתה כשהוא מכסה את עיניה כמו כלב כבשים. אבל יותר מכל, אני רוצה ליידע אותה שהבת שלי היא לא מישהי או משהו שיש לתקן. יש לה את שארית חייה ללמוד איך ואיך אישה צריכה להראות ואיך היא צריכה להתנהג, והייתי מעדיפה אם היא תצטרך להיות ילדה ברגע זה. ילדה קטנה, פראית, חסרת דאגות, חסרת פחד, חופשית, שאינה יודעת מספיק כדי לטפל בה או אפילו לשקול מה אומרת "שיערה הבלאגן החם" עליה.
למען האמת, המציאות העגומה היא שבתי הולכת לבלות יותר מזמנה בדאגה איך היא נראית מאשר לא, וזה אולי הדבר הכי הרסני בכל העניין הזה. השנים הצעירות האלה כל כך יקרות מכיוון שהילדים שלי לא איכפת להרשים אותי או מישהו אחר עם המראה שלהם. אז מדוע שנצפה מפעוטה, רק בגלל שהיא ילדה, להיות ראשונית ונכונה כאשר בנים קטנים בגילה יכולים להתרוצץ ולהיות רמבועים כמו שהם רוצים. ההבנה כי סוגים אלה של סטנדרטים כפולים משתרשים כבר בחייה של בתי הייתה שוברת לב.
היא בטח הילדה שלי עם שיער הבלגן, ואתה יודע מה? אני ממש אוהב אותה ככה.
הבת שלי מצחיקה, מתוקה, מקסימה, לוהטת, עזה וכל השאר שהיית מצפה שפעוט יהיה. היא אומרת דברים כמו "זה מגעיל!" ו"זה לא אפשרי! " והיא ממיסה את לבי כשאומרת "סליחה, אמא" אחרי שנזפתי בה שהיא עושה משהו שאסור לה. היא אוהבת לשחק עם חברים ולתפוס את היד בקריאה, "עקוב אחרי, עקוב אחריי!" היא אוהבת לרקוד ולשחק להתחפש, ולשיר את "פעם בחלום". היא מאפשרת לי לצבוע את הציפורניים שלה, וכן, אפילו מאפשרת לי לקלוע את שיערה מדי פעם. בדרך כלל, אם אוכל להעלות את שיערה, זה בתוך לחמנייה מהירה כי זה כל מה שהיא תשב בשקט - אבל לא משנה מה זה תמיד, תמיד, מסתיים בפניה. היא בטח הילדה שלי עם שיער הבלגן, ואתה יודע מה? אני ממש אוהב אותה ככה.
אני אוהבת את זה עם הבת שלי כי זה מראה לי שכרגע היא עדיין חופשייה. חופשייה מלהיות אכפת ממה שהעולם חושב עליה, חופשי מאי חיה או התנסות בדברים מכיוון שהיא לא בטוחה מדי מעצמה, חפה מהכללים שיצרנו כתרבות לבנות ולנשים. הלוואי שהיא תוכל להישאר ככה לנצח כיוון שאמה שלה, אני יודעת מה קורה. הייתי ילדה צעירה בעולם השיפוטי הזה מאוד, והפחדים שלי עוד יותר גרועים עבורה מכיוון שהיא גדלה בעידן המדיה החברתית. אני אעשה כמיטב יכולתי לגדל את סאדי בביטחון, אבל אני יודע שהיא בהכרח תהיה לה רגעים של ספק עצמי ושיקול דעת. יבוא היום שהיא תבלה מחצית משגרת הבוקר שלה בשיערה במקום להסתכל בסרטים מצוירים, שם היא תסתתר בחדרה כשהיא מתאפרת במקום לברוח ממני כשאני רודף אחריה, נואשת לשטוף את שרידי ארוחת הבוקר שלה מפניה. אני יודע שבקרוב היא תבין שבנות ונשים צפויות להציג את עצמן לעולם בצורה מסוימת.
מול כל זה אני רוצה להראות לבת שלי, גם עכשיו וגם כשהיא מתבגרת, שאין בה שום דבר לא בסדר. אין שום דבר פסול בלהיות הילדה "שיער בלגן חם", או האשה המכילה את הכל. אני רוצה שסאדי תדע שמי שהיא תהיה, איך שלא תהיה, אני אוהב אותה לגמרי ומלא. אני לא רוצה שאף אחד יטביע את ציפיותיו העולמיות על בתי, במיוחד לא הורה עמית במסיבת יום הולדת לגילאי שלוש.
