התבגרנו, ועד לא מזמן, אמי ואני היינו קרובים, אך רחוקים; אוהב, אך עם זאת מחלוקת; תומכים זה בזה, אך לעתים קרובות פעמים אכזריים זה כלפי זה. אהבתי את אמי בכל דרך מעלה ומטה שאפשר להעלות על הדעת, בכל זמן כואב ומשמח בחיינו המשותפים, אבל תמיד היה בינינו משהו; משהו שהחזקתי בו עם תרעומת עיקשת, מתחננת. גדלתי בבית רעיל, שנגוע באלימות במשפחה. אבי היה קצר רוח, מסוכן ומניפולטיבי, השילוב הלא מושלם המטפח התעללות בלתי נלאית. ביליתי את רוב ילדותי בתחנונים שאמי תעזוב אותו, אבל היא לא הסכימה. היא לא יכלה. וחלק ממני - החלק המתבגר הקטן והמפוחד - לא יכול היה לסלוח לה על כך. לאחר מכן נולדתי ילד משלי, ולהפוך לאמא עזר לי לסלוח לשלי. למרות שידעתי שכל כך הרבה ישתנה כשאהיה הורה, יכולתו של בני לגרום לי לראות את העולם דרך עיני של אמי היא, ללא ספק, השינוי הגדול והמועיל ביותר שחוויתי.
במשך כל שנה בחיי הקוגניטיביים, עד שבני נכנס לעולם הזה, חשבתי שעזיבת אבי היא דבר שאינו מבשר. קל. משהו שאמי הייתה צריכה לעשות אם אכפת לה מילדיה בכל כושר. גדלתי כועסת בעקביות על אבי; אחרי הכל, לשנוא מישהו שמכה אותך זה קל. אמי, בכל אופן, מילאה אותי בשלל רגשות מורכבים, שכולם השאירו אותי בו זמנית אוהדת וקר כלפיה. ידעתי שכל יום קשה לה, אבל לא הבנתי למה היא לא עוזבת; הרגשתי רע בשבילה והגנתי עליה, ובכל זאת התמרמנתי עליה על שהותה. בכל פעם שביקשתי ממנה, ובכל פעם שהיא אמרה שהיא לא יכולה, זה הכעיס אותי. לא דרשתי טוב יותר מאבי; ידעתי טוב מדי שהוא לא מסוגל להיות יותר מגבר שפגע באשתו ובילדיו. אבל רציתי יותר מאמי. הייתי פשוט עיוורת מכדי לראות שאין לה עוד מה לתת.
לא הצלחתי לראות עד כמה אבי היה מניפולטיבי, כמה רשת מורכבת הוא ארג וכמה לכודה שאמי הרגישה באמת בתוכה. בכל פעם שהיה פוגע באמי או בילדיו, הוא היה נוגד בזה בשלל התנצלויות ומתנות מטריאליסטיות. הוא היה מבטיח להיות אדם טוב יותר, יבטיח להיות האיש שאמא שלי התחתנה והבטיח לקחת אותי לדיסני וורלד. ביליתי את זמני או בתקווה שלא אפגע, מאחלת את הכאב או מצפה לצערו המזויף. אמי, לעומת זאת, בילתה את זמנה בדבקות בהבטחה שכנראה הדהדה עמוק במח העצמות שלה. הבטחה שילדיה יגדלו בבית אוהב עם אב אוהב, שהם ירצו לחינם ויהיו מוגנים על ידי שני ההורים. ההבטחה הזו הוקמה ללא הפסקה מול אמי, וכשזו נשברה אבי היה מסוגל לשכנע אותה שזו לא אשמתו. זה היה שלה.
הייתה תקופה שאבא שלי החזיק אותי כמו שבן זוגי החזיק את בננו הפעוט והבטיח את אותן הבטחות באוזניים דומות של גיל דקות ומילא את אמי באותה תחושה של אהבה חסרת מעצורים, אינסופית. אבי השתמש בזיכרונות ההם נגדה והפציר בה שלא "לקרוע את משפחתנו לגזרים" בכך שעזבנו, תוך כדי פירוקנו מבפנים החוצה.
לא הצלחתי לראות איך זכרונותיה של אמי כובשים אותה לבן זוג מתעלל. כל כך הרבה מהעבודה של בני למשלוח היא טשטוש, בזכות 10 שעות של עבודה ללא סמים, 12 שעות נוספות של צירים עם אפידורל נחוצה, ושלוש שעות של דחיפה פעילה. הייתי מותש, אבל אני זוכר היטב את בן זוגי שהחזיק את בננו בזרועותיו לראשונה. אני זוכר אותו מנשק את מצחו ולחש באוזניו בנות הדקות, מבטיח לאהוב אותו ולהוקיר אותו ולהגן עליו לנצח. אז ידעתי שאמי חווה הרבה מאותו דבר. הייתה תקופה שאבא שלי החזיק אותי כמו שבן זוגי החזיק את בננו הפעוט והבטיח את אותן הבטחות באוזניים דומות של גיל דקות ומילא את אמי באותה תחושה של אהבה חסרת מעצורים, אינסופית. אבי השתמש בזיכרונות ההם נגדה והפציר בה שלא "לקרוע את משפחתנו לגזרים" בכך שעזבנו, תוך כדי פירוקנו מבפנים החוצה.
היא לא ידעה אם אי פעם תשתחרר מבן זוגה, אך היא עבדה ללא לאות כדי להבטיח שילדיה יוכלו להשתחרר מאביהם.
לא הצלחתי לראות כמה בלהט ובייאוש אמי רצתה טוב יותר לילדיה, עד לנקודה בה היא הייתה מוכנה להקריב את עצמה על מה שהאמינה באותה תקופה. קשה לי לטעון בצורה מספקת כי להישאר במערכת יחסים פוגעת "לילדים" זה מועיל בכלל, אבל כשאתה קשור כלכלית לאדם והם שוכנעו שאתה שום דבר בלעדיהם, אני מבין למה מישהו ללא ספק, יאמין להם. אמי האמינה בכך והיא סבלה מהתעללות פיזית, נפשית ומילולית כמעט כל יום ויום במשך יותר מעשרים שנה, כל הזמן תוך הפצירה בילדיה לעשות טוב יותר ולהיות טובים יותר. היא רצתה שנביט בה ונראה את אבינו ונהיה יותר ממה שהם היו. היא עזרה לנו בבית הספר והעבירה אותנו לתרגולים ומילאה יישומים כך שהמכללה הייתה אפשרות. היא לא ידעה אם אי פעם תשתחרר מבן זוגה, אך היא עבדה ללא לאות כדי להבטיח שילדיה יוכלו להשתחרר מאביהם.
סוף סוף אני רואה את כל מה שהקריבה עכשיו. ולמרות שביליתי בעצב ובטעות את רוב חיי במחשבה שאמי הייתה חלשה, אמי הייתה - ונשארה - חזקה להפליא. החברה שלנו אוהבת לדבר על כוח בצורה חד ממדית, במיוחד כשמדובר באלימות במשפחה. אתה חזק, אבל רק אם אתה עוזב. אתה חזק, אבל רק אם אתה נלחם בחזרה. אתה חזק, אבל רק אם אתה מתאים לתבנית קבועה מראש של התעללות, כך שההתעללות שעברת היא מעט מובנת. ההפכה לאמא עזרה לי לראות שאין דרך אחת להיות אם לילד, ואין דרך אחת לעשות ולרצות למצוא טוב יותר עבור ילדיך.
בני לימד אותי שאמי הייתה חזקה בגלל כל מה שהיא סבלה. היא הייתה מלאת תקווה - ולו רק באשמתה. אמי שרדה סיטואציה מסוכנת, אלימה ופוגעת, והכל בתקווה שהצבת עצמה נפגעת תציל את ילדיה. היא עקרה את הסערה והתמידה, עד שהרגישה מספיק בטוחה, מוכנה מספיק ומסוגלת מספיק לעזוב. היא עשתה את מה שחשבה שהכי טוב לילדיה, והבנתי שזה משהו שלעולם לא אוכל להאשים אותה עליו. היא עשתה את הטוב ביותר - הכי טוב שלה - כשאף אחד לא היה שם שיעזור לה. והיא עשתה את זה לבד.
עכשיו כשאני אמא בעצמי, וכבר נכשלתי פעמים רבות יותר ממה שאני רוצה להודות, אמי החזקה, האמיצה והעמידה, עדיין שם, נלחמת בשבילי, תומכת בי, ומזכירה לי את זה, ממש כמו אותה, כל מה שאני יכול לעשות זה הכי טוב שלי.
