"אם אתה חושב שאתה עייף עכשיו, פשוט חכה עד שתוולד לך את התינוק הזה." זה היה ביטוי ששמעתי לעתים קרובות ממספר אנשים שונים - ובמקרה הספציפי הזה, זה דיבר על ידי לקוח שמצא אותי ישב להפסקה קצרה כשהייתי 38 שבועות להריון. עבדתי משמרות לילה בחנות קמעונאית עם שעות חופשה דצמבר ארוכות במיוחד. הייתי שש שעות למשמרת של שמונה שעות אחרי שביליתי בוקר שלם ושעות אחר הצהריים בטרף את הישבן ההריוני שלי ברחבי קמפוס המכללה שלי, שם ניסיתי נואשות לחצות את קו הגמר ולסיים את הלימודים לפני שהייתי אמור ללדת את הראשון שלי ילד. אתה צודק, חשבתי שאני עייף לפני שיש לי ילדים.
שנאתי את זה כשאנשים צחקקו על כך ש"לא היה לי מושג "מה עייף כשנאבקתי בדרכי במהלך הסמסטר האחרון שלי ושלישית בו זמנית. שרפתי את הנר בשני קצותיו, ושרדתי די בהגינות. האם אימהות להישאר בבית - ללא שעות עבודה ארוכות, עבודות לימודים או התנודדות מהירה משיעור לשיעור עם רגליים נפוחות כמו נקניקיות קיץ לא מעוצבות - באמת תהיה קשה הרבה יותר ממה שכבר עשיתי?
לא היה לי יוצא דופן למשוך כל הלילות או להגדיר אזעקה לשעה 3:00 לפנות בוקר כדי לפרוש עבודת כהונה או ללמוד לבחינה הקרובה. האם לוח הזמנים של השינה של יילוד באמת הרס אותי? למען האמת, לא חשבתי כך.
לא חשבתי שזה היה. בסתר, אני מתה מהקלה בלידה. הייתי מוכן להפסקה מהעמל התמידי של בית הספר במשרה מלאה ועבודה במשרה מלאה. וזה באמת מה שחשבתי שיהיה: הפסקה. חשבתי שאבריח על לילות ללא שינה ובשגרה מחוץ לקוטר שמגיעים עם לידת תינוק חדש כי באמת לא חייתי ככה?
לוח הזמנים של העבודה שלי השתנה משבוע לשבוע, ובכמה לילות השאירו אותי לסגור את החנות בשעה 23:30 בערב. זה לא היה יוצא דופן בעיני למשוך את כל הלילות או להגדיר אזעקה לשעה 3:00 לפנות בוקר כדי לפרוץ עבודת כהונה או ללמוד לבחינה הקרובה. האם לוח הזמנים של השינה של יילוד באמת הרס אותי? למען האמת, לא חשבתי כך.
עם זאת, אחרי שנולד בני, סוף סוף הבנתי מה אנשים אמרו לי במהלך כל ההיריון. לאחר לידה של 22 שעות וסטייה של שבוע בבית החולים בגין צהבת שזה עתה נולד, תשישות אחזה בגופי באופן שלא הכרתי מעולם. הרגשתי לא מסוגלת לתפקד לחלוטין, ובכל זאת הייתי אמורה איכשהו לטפל באדם החדש והקטנטן הזה. נראה בלתי אפשרי שמישהו היה מסוגל לעשות זאת, והכי פחות, אני.
ככל שהשבועות נמשכו, הבנתי ששום אימון באוניברסיטה לא יכול להכין אותי לסוג של חסך שינה שמגיע עם האימהות. זה לא היה סוג של אי שקט בו הייתי בשליטה, כמו להתעורר באמצע הלילה כדי לסיים שיעורי בית ברגע האחרון. לא היו צפויות אזעקות בשעות הבוקר המוקדמות, שום קו סיום לא נראה באופק כשהוא ער ומתיילל בלי שום סיבה שאוכל לפענח. כל הזמן איבדתי שינה וגרוע מזה, לא הצלחתי לפצות על זה.
להפוך לאמא ולאבד שינה מוחק נכה אותי, ובתוך חסך השינה ההוא הרגשתי כאילו כל זהותי מתפוררת. לא הייתי האדם המאושר שהייתי לפני שילדתי ילדים. לא הייתי רגוע או סבלני ולא התחברתי. הרגשתי שאני מאבד את עצמי, וזו הייתה תחושה נוראית.
לא יכולתי להתאושש כמו שהיה לי לפני שילדתי את התינוק שלי. כן, היו לי לוחות זמנים משתנים מאוד עם בית הספר והעבודה, אבל גם לא הייתי מסתכל על מנת לשמור על אף אחד חוץ ממני בחיים. יכולתי לצאת מהלילות הארוכים ולשבוע של שבוע הבחינות ולישון בשעות אחר הצהריים, כי בכל פעם לזמן מה עדיין היה לי פנאי. עם תינוק לא היה זמן פנוי. לא הייתה הפוגה מדרישותיו הבלתי פוסקות ומהעירות הלא סדירה שלו מיום ליום. זה לבש עלי יותר ויותר עם כל יום שעבר, ולא היה לי שום דבר לעשות כדי להשיג הפסקה. בעלי עדיין היה בבית הספר ונאבק באותה מידה - אם לא יותר ממני - בלי שינה. לא יכולנו לעזור אחד לשני או לעצמנו.
לא עבר זמן רב והתחלתי ליפול לדיכאון אחרי לידה. זה לא היה לגמרי ממחסור בשינה, אבל כשאני מסתכל אחורה על אותם ימים, אני יודע שאיבוד שינה לא עזר. זה הקשה על ההתמודדות עם מצבי הרגשי במהלך היום והפך את היכולת שלי לטפל בעצמי כמעט ולא קיימת. להפוך לאמא ולאבד שינה מוחק נכה אותי, ובתוך חסך השינה ההוא הרגשתי כאילו כל זהותי מתפוררת. לא הייתי האדם המאושר שהייתי לפני שילדתי ילדים. לא הייתי רגוע או סבלני ולא התחברתי. הרגשתי שאני מאבד את עצמי, וזו הייתה תחושה נוראית.
אני לא חושב שזה צירוף מקרים שככל שבני התחיל לישון במשך הלילה בתדירות גבוהה יותר (כמעט שנה וחצי אחרי שילדה), הרי שדיכאון לאחר הלידה החל סוף סוף לאבד את אחיזתו בי. אי קיום הצורך הבסיסי במנוחה הזה גרם לי לא להיות מסוגל לטפל בעצמי לאורך כל ילדותו של בני. זה הוביל אותי לקצה עצמי והפך את האימהות לאומללה בהרבה ממה שדמיינתי שאי פעם תהיה.
עכשיו, שלושה ילדים נכנסים, אני לא יכול להגיד שאי פעם ישנתי שנת לילה שלמה. הילדים שלי עדיין מתעוררים בלילה - ועם שלושה מהם אני לא חושב שזה הולך להשתנות בקרוב. אבל עכשיו כשאני כבר לא נאבקת בשלב התינוקות, סוף סוף אני מרגיש שיש תקווה באופק. יום אחד אוכל לישון לילה מלא ומפואר, לאורך כל הדרך, אבל לעת עתה, זה מספיק כדי לעבור אותי מיום אחד למשנהו.
