בחירות 2016 לימדו רבים מאיתנו כמה אנו יכולים לשמוע לפני שאנחנו מסרבים לשתוק. אנו נותנים לתחושה הולכת וגוברת של דחיפות נוראה, אנו עושים את מה שבני משפחתנו הפחות מעוכבים עושים במשך שנים: אנו מפרסמים את דעותינו הלא מסוננות. אחרי ששיתפתי סרטון שהדגיש את החשיבות של תמיכה בהורות מתוכננת, בן דוד נעלב העביר אותי. היא (בנימוס) הפציצה אותי בנקודות שיחה נגד בחירה לפני שהיא סוף סוף נסעה לשם: "את אמא: את יכולה לדמיין את הפלת התינוקות שלך?" כשאמרתי לה שלהפוך לאמא הפכה אותי לבחירה עוד יותר, היא מייד שאלה אותי למה אני יכולה להתכוון לזה. הייתי עסוק (ולמען האמת, לא במצב רוח) ולא הגבתי. חוץ מזה, התשובה לטענה זו אינה קצרה. כיצד אוכל להתחיל לרשום את כל הסיבות להפוך לאם העמיקה את מחויבותי לזכותה של האישה להיות בשליטה על בריאות הרבייה ותכנון המשפחה שלה?
בסקר שנערך על ידי רומפר בקרב 584 אימהות באלף המילואים, 43% ציינו כי עמדותיהם השתנו מאז שהפכו להורים. המשתתפים ציינו את השינוי בתפיסות הפוליטיות לעובדה שיש להם "השקפות יותר משפחתיות" כהורים וכי אכפת להם "יותר מערכים מסורתיים" מאז שילדו ילדים, בעוד שאחרים ציינו כי למרות שהם "יותר מבחירה" לפני שילדו ילדים, הם "עכשיו יותר פרה-חיים" כהורים ו"פחות נוטים להסכים "עם זכויות הפלה. אחרים חלקו שהם "נגד הפלה" לחלוטין. אף על פי שהפכתי לאמא וגידלה את ילדיי לא שינתה אותי באופן מהותי, זה נתן לי נקודות מבט חדשות והעמיק אחרים. שאלת זכויות הרבייה היא ביניהן. לידת תינוקות הדגישה כמה הם יקרים, כמה מאיתנו הם ראויים וכמה אנו חייבים להם להיות הטובים ביותר שלנו כהורים.
לאורך ההיסטוריה גופות של נשים שימשו כאמצעי למטרות פוליטיות - אם אתה לא מאמין לי, פשוט תשאל את הלן מטרויה. אכן, מקורותיה של תנועת "פרו-חיים" שאנו מכירים כיום היו במידה רבה תגובה פוליטית קונסרבטיבית נגד אג'נדות פמיניסטיות ופרוגרסיביות גדולות יותר בסוף שנות ה -70 ותחילת שנות ה -80. נוצרים אוונגליסטים, לרוב, לא היו מעוניינים להילחם נגד זכויות הפלות עד שהיא נקשרה לסוגיות אחרות באמצעות "הרוב המוסרי", ארגון פוליטי שנוסד על ידי ג'רי פאלוול בשנת 1979 ובמסד את הברית בין המפלגה הרפובליקנית לבין הנוצרים השמרנים. כיום, כתוצאה מהפוליטיקה המתמשכת הזו, הפלות וזכויות רבייה תלויות באיזון (והן נושא מרכזי) בכל בחירות לאומיות ומדינות. התבגרתי, שגדלתי על ידי קתולים חזקים שהיו דמוקרטים חזקים עוד יותר, האמנתי בכנות בעמדה ששמעתי פעמים רבות מאז: "אני באופן אישי נגד הפלה, אבל אני מאמין בזכות האישה לבחור."
מאז שהייתי מבוגר מספיק כדי לדעת מהי הפלה ולמה אנשים קיבלו אותם, ידעתי שזו לא זכות שצריך לקחת ממנה. ידעתי שאסור להכריח ילד לשאת הריון עד כה, וגם אסור לקורבן אונס, וגם לא אישה שחייה היו תלויים בהפסקה או שהתינוק שלה ייוולד רק כדי לחיות חיים קצרים ומלאי כאב. אבל עדיין באתי משורה ארוכה של קתולים (אגב דמוגרפי, אגב, שגויסו נגד ההפלה מאז רו נ 'ווייד, הרבה לפני הדבקים האוונגלים שכרגע נרדמים לתנועה הפוליטית). מצאתי הפלה או טרגית או לא נעימה או שתיהן, וההתייחסות הפרו-בחירה שלי הייתה ספציפית, לא מעט שיפוטית וחסרת היענות. ידעתי שזו בחירה שצריך לאפשר, אבל יש לשמור, הרגשתי, רק לנסיבות הקשות ביותר.
ובכל זאת המנטרה שלי נותרה במידה רבה זהה: "אני באופן אישי נגד הפלה, אבל אני מאמין בזכות האישה לבחור." ואז נכנסתי להריון.
ככל שהתבגרתי, ונסחף באופן טבעי ומכוון משכונות הבתי הקתוליות שלי, התרככתי בעמדותי. התחלתי לחמלה יותר כלפי נשים שבחרו בהפלה. ראיתי את התנועה הפרו-חיים בגלל מקורותיה האנטי-ברורים ומטרותיה הפוליטיות. זיהיתי את הקטגוריות "הפלות מקובלות" ו"הפלות בלתי מוסריות "שבניתי בראשי לא היו ברורות כמו שדמיינתי או לימדו אותי פעם. אבל עדיין, המנטרה שלי נותרה במידה רבה זהה: "אני באופן אישי נגד הפלה, אבל אני מאמין בזכותה של אישה לבחור."
ואז נכנסתי להריון. ולמרות שכל הריון התקבל בברכה ומאושר והפלה הייתה הדבר האחרון שיכולתי לרצות, משהו השתנה בי כמעט בן לילה. הסיבות שלי היו מגוונות, אך בסופו של דבר כולן הסתכמו בהסתכלות על הפלות ותכנון משפחתי דרך עיניה של אם.
אם הייתי יכול להרגיש ככה, מישהו שרצה תינוק, שהיה בן זוג בשמחה, שיש לו מקום בביתה ובלב ובחייה, שיש לה תמיכה, שיש לה כבר שם לתינוק שלה, עד כמה ההריון צריך להחריד מישהו לא היה במצב הזה, מי לא היה אף אחד מאותם דברים, שנאנס, מי היה לבד או מי יכול למות? אף אחד, לעולם, לא צריך להכריח אותו לחוש כך במשך 40 (או יותר) שבועות.
מה שהכי היכה אותי בשליש הראשון להריוני הראשון היה כוחם של שני רגשות שלא ציפיתי להם. הראשונה הייתה פלישה. ממש לפני שגיליתי שאני בהריון בששה שבועות לאחר הלידה, גופי הרגיש לגמרי מחוץ לשליטתי. ובאמת, ברמה הבסיסית ביותר, זה היה נכון; כל כך הרבה מהאנרגיה הפיזית שלי הוצאתי על צמיחה וקיימת ישות אחרת. אבל תחושת הפלישה הלכה והעמיקה מזה, ולמרות שהייתי בהיריון ברצון ובשמחה, התחושה הייתה לעתים קרובות מרגיזה ומצערת (גם כשלעצמה וגם במקרה שלי, הרגישה מוטרדת ולא מבועמת שאכן חשתי מוטרדת ולא מבולבלת). הרגשתי רדופה מההריון שלי - מישהו שרק הייתי יכול לחוש איכשהו מחלחל לכל היבט בחיי, סידור מחדש של דברים, ששמר עלי בלילה וכובש את מרבית המחשבות המעירות שלי. ימים אחרי שגיליתי שציפיתי לאינספור פעמים אחר כך, אני זוכר שחשבתי, איך מישהו יכול לחיות ככה אם הוא לא רוצה? מה זה יעשה להם?
בפעם הראשונה שחשבתי כך הייתי במטבח שלי בהכנת ארוחת הערב, והשאלה עצמה, עם התשובה ברורה אך לא מדוברת, מציץ ממש מאחוריה, הקיפה אותי. נטשתי את האוכל, נסוגתי לספה ובכיתי. אם הייתי יכול להרגיש ככה, מישהו שרצה תינוק, שהיה בן זוג בשמחה, שיש לו מקום בביתה ובלב ובחייה, שיש לה תמיכה, שיש לה כבר שם לתינוק שלה, עד כמה ההריון צריך להחריד מישהו לא היה במצב הזה, מי לא היה אף אחד מאותם דברים, שנאנס, מי היה לבד או מי יכול למות? אף אחד, לעולם, לא צריך להכריח אותו לחוש כך במשך 40 (או יותר) שבועות. תמיד ידעתי זאת, אבל החוויה ממקור ראשון גרמה לי להבין את זה באופן שלא יכולתי קודם.
התחושה המדהימה השנייה הייתה אכזריות. ציפיתי לאהוב את התינוק שלי מהרגע שידעתי שהם היו בתוכי. אבל לא עשיתי זאת, לפחות לא בדרך שחשבתי שאעשה. מה שכן הרגשתי היה ראשוני יותר מאהבה. אני מתאר לעצמי שזה האינסטינקט ממנו נולדת אהבה בסופו של דבר. זה היה חיה וגלם. הרגשתי צורך להגן על האדם המתהווה, הכרחי ככל שיהיה. והטיפול שעברתי בעולם לא נולד מתחושת פחד, אלא מהגנה אכזרית. ואז, ברגע שנולדו ילדי, התחושה הזו רק התגברה.
אני לא ומעולם לא הייתי אדם אלים, אבל דמיינתי בצורה חיה סצנות עקובות מדם, מחרידות, ותהיתי מה הייתי עושה באופן אינסטינקטיבי אם מישהו ינסה לפגוע בבני או בתי. קרע קרקפות. שוברים עצמות. שוקע את שיני בבשר פניהם. אני מתכווץ לראות מישהו מקבל מחט, אבל אני לא כל כך חושבת נפשית לחשוב על קריעת גפה טורפת היפותטית מאיבר, אם הם היו גורמים לילדי לסבול. אפשר לחשוב שזה יתורגם ללחימה בלהט נגד הפלות, אבל לא. כיוון שאמם הייתי עושה הכל, לא משנה כמה כואב לי, כדי למנוע מהילדים שלי לסבול. ולפעמים, לפני שנולד ילד, גורלם הוא סבל אינסופי ונורא. סובל ממחלה, סובל מעוני אומלל, סובל מהתעללות, סבל רק למות זמן קצר אחרי שנולד - אלה כל הדברים שאני יודע באופן אינסטינקטיבית הייתי עושה הכל כדי להגן עליהם, לא משנה מה הנטל הרגשי שהיה עלי. זו הסיבה שאמהות ראויות לבחירה.
נשים ראויות לכבוד של הגדרה עצמית; לראות את עצמי בילדי, לדעת שאני יכול לעזור לעצב משהו כל כך מדהים, עזר לי לראות בצורה ברורה יותר שאני ראוי לעצמי.
ואף על פי שזהו דבר שאותו הערכתי לפני שנולדתי ילדים, אני מתחייב יותר מתמיד שהאימהות צריכה תמיד להיות בחירה למוכנים והלהוטים לכך. כי כאם, אני יודעת מה המשמעות של לאהוב ילד כל כך בפראות וראשונית שתוכל להסתכל עליהם ולבכות. אני מבין שלכל מה שהילדים שלנו דורשים מאיתנו, אנחנו רוצים לתת להם חתיכות מעצמנו שעדיין לא גילינו, חתיכות שאנחנו מוצאים רק בשבילן. אני מבין את העבודה, את המשקל, את חוסר האכזריות של הכל. האחריות היא בין ההנאות והאתגרים הגדולים ביותר שאדם יכול להתמודד איתו: היא אינה יכולה, ואסור, להתבצע בקלילות או תחת עומס. ואסור לכפות על אישה החלטה זו על ידי ממשלתה או על ידי הסובבים אותה. נשים ראויות לכבוד של הגדרה עצמית; לראות את עצמי בילדי, לדעת שאני יכול לעזור לעצב משהו כל כך מדהים, עזר לי לראות בצורה ברורה יותר שאני ראוי לעצמי. בתורו, ילדים ראויים לקבל את פני העולם לעולם על ידי אם שיודעת ומאמינה שהיא מסוגלת לכל זה: מי שמוכנה לעבור את העבודה האדירה, הכואבת והנפלאה של ההורה לעתים קרובות.
