אם יש דבר אחד שההורות לימדה אותי בוודאות, זה שקדם לתינוק אותי לא ידע כמעט כלום על איך להיות אמא הולכת לשנות את מי שאני כאדם. כמו הרבה אנשים שמתכננים להביא ילדים לעולם יום אחד, היו לי כל מיני דעות ואמונות לגבי איזה סוג של אמא אהיה להיות בסופו של דבר, וכל הדברים שבטח לעולם לא אעשה, כמו לתת למלאכים היקרים שלי לצפות טלוויזיה (חהה), או לאכול אוכל שהגיע מכונן דרך (האההה). אבל בעוד שאני יכול להביט לאחור עכשיו ולהבין שכנראה שהייתי צריך להקל מעט על הציפיות המגוחכות שלי לגבי האימהות, היה שינוי אחד גדול שמעולם לא ראיתי בא, והוא עדיין לא יושב איתי טוב. האמת היא שהפיכה להורה גרמה לי לפחד מהכל, ובכנות, אני לא בטוח שהתחושה הזו תעלם.
במלוא ההגינות, היו הרבה דברים בחלומות האימהות שלי לפני ההיריון, שאפילו לא התיישבו עם המציאות האמיתית שלי. כמה דברים - כמו חלומי הקודם להיות ילדה ביתית קראנצ'ית, מחתלת בדים, הורות לזיקות, אימה אדמה שאחזה מיילדת שנלמדה בבית המיילדת - יצאו מהחלון כשנכנסתי להריון לתאומים, עברתי הריון נורא מסובך, ואז הבנתי שדברים כמו לוחות זמנים ואימוני שינה עבדו הרבה יותר טוב עבורי כמו אמא מיידית לשניים מאשר קלעים ושינה משותפת אי פעם. אבל היו כמה דברים שחשבתי שאוכל לסמוך עליהם באופן ריאלי, כמו העובדה שאני רוצה להימנע מלהפוך לסוג של אמא עצבנית ומגוננת יתר שאמי שלי הייתה איתי. רציתי נואשות למצוא דרך להיות אדם שיכול לגדל ילדים בטוחים תוך השארת פחדים וסוגיות משלה, ולעזאזל, הייתי נחוש בדעתו לגרום לזה לקרות.
העניין עם להביא ילדים לעולם אף אחד שאף פעם לא אמר לי (או, סביר יותר שהם עשו ופשוט לא שמתי לב), הוא שתהליך ההתאהבות בילד שלך יכול להפוך אותך לאדם שלא תוכל תמיד להכיר. אתה נראה אותו דבר, בטוח, ואתה חושב שאתה אותו אדם, אבל אתה לא, ממש לא. התאהבות בילד שלך יכולה להיות שהלב שלך ייפתח סדוק באופן שמעולם לא היה לפני כן, ופתאום, המסירות העמוקה והכולה שיש לך כלפי האנושי הקטן שלך מרגישה כאילו קרעה כמה שכבות עור מגופך., לחשוף אותך בדרך חדשה לכל המספר הבלתי מוגבל של דרכים בהן משהו עלול להשתבש נורא.
כשאתה רוצה לחיות כל כך רע, כשאתה מבין שיש לך כל כך הרבה שאתה לא יכול לדמיין שאי פעם איבד, פתאום ההימור מרגיש ממש גבוה. וכתוצאה מכך התחלתי לדאוג מכל דבר.
כשהייתי בן 26 - באותה השנה, התברר שגם אני בסופו של דבר להיכנס להריון עם התאומים שלי - מצאתי את עצמי בתחתית בור שקע עמוק ואפל כל כך קשה שהחלטתי להסתיים החיים שלי. לא סיימתי את חיי, תודה לאל, אבל רציתי, וזה לא הולך לאיבוד בי משום שאיכשהו המוח שלי הצליח למצוא דרך לכבות באופן זמני את אחד האינסטינקטים האנושיים החזקים ביותר שכולנו מחזיקים: הישרדות. אבל שנה לאחר מכן, כשהתאומים שלי היו בני חודשיים, סוף סוף עלה בדעתי שלא רק שאני כבר לא רוצה למות, אני באמת, באמת, רציתי לחיות. לא רק בגלל שלא הייתי מדוכא יותר, אלא בגלל שידעתי שאני צריך להתקיים. מעולם, מעולם לא רציתי שהילדים שלי יהיו בלי אם. מעולם, מעולם לא רציתי שיחוו כאב מסוג זה.
אני דואג מסוללות כפתורים שנבלעו, מאלרגיות אנפילקטיות לא מאובחנות, בגלל "טביעה יבשה" באמבטיה. וכשאנחנו נוסעים, אני תוהה, לראשונה אי פעם בחיי, מה הסיכוי שאנחנו חולקים את הדרך עם נהג שיכור.
המחשבה הזו הייתה צריכה להיות חגיגה, צריכה הייתה להיות הכרה משמחת עד כמה הגעתי, וכמה שהחיים שלי היו טובים יותר - וזה היה, אני מניח. אבל זה היה גם מפחיד ומפחיד להפליא. כשאתה רוצה לחיות כל כך רע, כשאתה מבין שיש לך כל כך הרבה שאתה לא יכול לדמיין שאי פעם איבד, פתאום ההימור מרגיש ממש גבוה. וכתוצאה מכך התחלתי לדאוג מכל דבר.
אני דואג לרהיטים שנזכרו שנפלו על ילדיי בלילה בזמן שאני ישן, או שהם יכלו להיחנק לענב שלא השתחרר כשאוכלים. אני דואג שהם עלולים להיפגע על ידי מכוניות, או להיפטר בברך מגרדת ולמות בגלל זיהום בדם פריק או מחיידקים אוכלים בשר. אני דואג מסוללות כפתורים שנבלעו, מאלרגיות אנפילקטיות לא מאובחנות, בגלל "טביעה יבשה" באמבטיה. וכשאנחנו נוסעים, אני תוהה, בפעם הראשונה בחיי, מה הסיכוי שאנחנו חולקים את הדרך עם נהג שיכור, או עם מישהו אחר פזיז שיכול להכות אותנו בכל רגע ולהרוס הכל לנצח.
בליבי, אני חושב שזה הצד האפל של האימהות שאנחנו מסרבים לדבר עליה, או שהצלחנו להתעלם בה לחלוטין. האימהות מפחידה. להיות אמא פירושו שזה ממש קל לפחד.
אני יודע שהתגובה הזו היא לא הגיונית, ומכיוון שאני עדיין באמת רוצה לנסות ולא להעביר את המטען הזה לילדים שלי, למדתי בצורה סבירה איך להחזיק אותו בכדי לגרום לזה להיראות כאילו אני לא כל הזמן מחכה שהנעל האחרת תיפול על חיי היפים האחרים. ובהתחשב בכך, עד כה, שני ילדי נראים ילדים די מותאמים, בטוחים למדי, הייתי רוצה לחשוב שהם קונים את זה. ניסיתי אפילו להסביר את הפחד שלי כלא יותר מאשר ההשפעות המתמשכות של לידה טראומטית, מלהתקרב ממש לאבד את ילדיי פעם. אבל בליבי, אני לא חושב שזה באמת המקרה. בליבי, אני חושב שזה הצד האפל של האימהות שאנחנו מסרבים לדבר עליה, או שהצלחנו להתעלם בה לחלוטין. האימהות מפחידה. להיות אמא פירושו שזה ממש קל לפחד.
העניין עם הפחד הוא שכאשר אני באמת חושב על זה, אני יודע שזה לא לגמרי לא הגיוני. אני יודע שזה בעצם עושה בדיוק את מה שהוא אמור לעשות, להחזיק אותי על אצבעות הרגליים כדי שאוכל להגן על ילדיי (אם כי, אתה יודע, אולי זה קצת טוב מדי לעשות את זה). אותו פחד שגורם לי לדאוג מתאונות דרכים וחיידקי אכילת בשר גרם לי לנהג הרבה יותר זהיר, וגם הניע אותי לדבר על הפרעת האכילה שלי, לאבד 25 ק"ג ולבסוף להתחיל להתאמן כך שאני יהיה פחות סביר למות ממחלה שניתן למנוע. במובן מסוים, יכול להיות שהפחד ואני אפילו נהיה באותו הצד, אם אני לפחות יכול להרגיע את עצמי מספיק כדי לראות את זה ככה.
אבל אני גם יודע שהאדם שאני עכשיו - האם הכי עצבנית ופחות חסרת דאגות - בהחלט לא האדם שהייתי פעם. כמו כל האמהות האחרות שלפני ששימשתי בעבר לשפוט, המטרה היחידה שלי בימינו היא למצוא דרך לשמור על ילדיי בטוחים יותר מכל. וזה גרם לי להבין שאמהות שמודאגות - אלה שלא נראות כאילו הן רק מצננות את התוספות, הן לא ככה מכיוון שהן פשוט לא צפויות, או שאינן מסוגלות לראות את הערך להרפות את החרדה שלהן. זה שהם מודעים היטב לכמה הם עומדים להפסיד אם משהו רע היה קורה לאנשים שהם הכי אוהבים. הפכתי לחלוטין לאחת האמהות האלה. ואני עדיין מנסה להבין איך להתמודד עם זה.
